פרופיל – ג'ודי פוסטר

תום אדיסמן

 

בזמן שעמיתותיה הוותיקות למקצוע מנסות להמציא את עצמן מחדש בביצה הוליוודית הטובענית, נדמה כי ג'ודי פוסטר הילדה בת ה 13 מהסרט "נהג מונית" והאישה בת הכמעט 53, שעדיין משחקת מפיקה ומביימת סרטים מהשורה הראשונה בתעשיית הקולנוע, מסרבת להתבגר או ליתר דיוק להיכנס לסטטיסטיקת המנותחת התורנית, או להשתרבב לשערורייה זוהרת טיפוסית.

ג'ודי פוסטר היא ללא ספק שחקנית מהז'אנר המריל סטריפי, המורכב מאליטה קטנה מאד של שחקנים ושחקניות שעושים את מה שנקרא "אמנות נטו", והשתן ההוליוודי לא עלה להם לראש. אם ננסה לאמץ את זיכרוננו ולהיזכר בפעם האחרונה שפוסטר עלתה לכותרות שלא במסגרת מערך יחצ"ני של סרט חדש, זה היה אולי בטקס גלובוס הזהב בשנת 2013 אז יצאה לראשונה ולאחר שנים של שמועות שלא הוכחשו, מהארון.

זה קרה כשפוסטר היתה בת חמישים וקבלה פרס מפעל חיים מתא העיתונאים הזרים. "זו הצהרה שאני קצת נרגשת בנוגע אליה, לא נרגשת כמו אשת יחסי הציבור שלי" אמרה פוסטר על הבמה, "אבל אני עומדת להוציא את זה החוצה. בקול ובגאווה. אני אצטרך את עזרתכם. אני רווקה. יצאתי מהארון כבר לפני אלפי שנים, אי שם בעידן האבן". אחר כך הצהירה שאינה מעוניינת בתשומת לב תקשורתית בנושא הזה. "אתם תהיו מופתעים, אבל אני לא ילדה חולת פרסום. בבקשה אל תבכו, כי תוכנית הריאליטי שלי היא כל כך משעממת". ואכן, ניכר כי על אף הרעש הגדול שגנב את ההצגה באותו הערב, פוסטר לא עשתה מעשה יוצא דופן – ואולי בעצם כן: היא לא מינפה את נטייתה המינית לצורך פרסום. שנה לאחר מכן נישאה לבת זוגתה אלכסנדרה הדיסון בטקס צנוע, והיא מגדלת שני ילדים אותם הביאה לעולם עם בת זוגתה הקודמת. יותר מזה לא תמצאו על פוסטר ברשת, בעיקר בשל העובדה שהיא ממעטת להתראיין על חייה האישיים, אם בכלל.

אחרי פרסום אין לפוסטר צורך לרדוף כלל, הוא פשוט מגיע עם העשייה. היא אוחזת בשני אוסקרים על השתתפותה ב"הנאשמים" ו"שתיקת הכבשים" כפרס השחקנית הטובה ביותר. ייתכן ועבור מי שהיתה מועמדת לאוסקר כשחקנית בתפקיד משנה כבר בגיל 13, מדובר בגליק קטן. ואם כבר בענייני גיל עסקינן, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי בניגוד לילדים שחקנים אחרים בהוליווד, פוסטר הצליחה לנפץ בהצלחה מרובה את מיתוס ההתמכרות לסמים של ילדים-שחקנים בענף, וידעה למנף היטב את הקריירה שלה במרוצת השנים.

מגיל צעיר נאלצה לפרנס את משפחתה כמעט לבדה , לאחר שאביה נטש את אימה כשהיתה בת 6 חודשים. "כאב הלב הגדול והמתמשך ביותר של אמי", כינתה פוסטר את אביה עמו אין לה קשר מרצון. זה אולי מסביר את משיכתה לדמויות חזקות ואת האופי החסון וההישרדותי בביצה ההוליוודית: "לא אמרו לי לא לבכות כשהייתי קטנה, אבל הבנתי את זה לבד. אתה מבין לבד דברים כשאתה המפרנס היחיד במשפחה", אמרה בראיון אישי כמעט נדיר שהעניקה למגזין הוליוודי לפני 15 שנה.

אחרי תפקידים רבים בקדמת המסך בהן גילמה דמויות נשיות חזקות, ניכר בשנים האחרונות כי פוסטר מעדיפה את כיסא הבמאי. "מבחינתי עשיית סרטים היא דרך מצוינת להתמודד עם הבעיות שלי" אמרה פוסטר באחד הראיונות, "לשקוע בתוך תסריט במשך שנה שלמה, לבצע תחקיר ולהיות אובססיביים לנושא – זה הכלי הטיפולי הכי טוב שיכול להיות".

לא רק כבמאית אלא גם כשחקנית, בחירת הסרטים של פוסטר אינה מקרית ונדמה כי מעדיפה סרטים עם אלמנטים פסיכולוגים ודמויות מורכבות. ב"החדר", "הטיסה" ו"האמיצה" היא מובילה על כתפיה את התפקידים הנשיים הראשיים- כולן נשים חזקות שנאלצות להתמודד עם סיפור חיים לא פשוט, ולכולן מכנה אחד משותף: אין לצידן גבר. כאישה שחקנית הוליוודית, מצליחה פוסטר כמעט פעם אחרי פעם לנפץ את הסטיגמה הטיפוסית הנשית בתחום, הדבקה לשחקניות בעיר הסרטים. אין ספק כי פוסטר אוחזת באחת הקריירות המרתקות והמגוונות והלא מיין סטירמיות שאי פעם היו לשחקנית בסדר הגודל שלה.

זה אולי מסביר מדוע היא אמרה הרבה 'לא' במהלך הקריירה. בין ה'לא' – ים המפורסמים היה לא ל"אישה יפה", ל"נדודי שינה בסיאטל" ול "מועדון ארוחת הבוקר". ג'וליה רוברטס, מג ראיין ומולי רינגוולד מודות לה עד עצם היום הזה.

ולא רק הן מודות לה, סצנת האונס הקבוצתי במותחן "הנאשמים" המבוסס על סיפור אמיתי, לא רק זיכה את פוסטר באוסקר אלא גם העלה לדיון סוער את נושא ההטרדות המיניות, את האונס בבר כשגברים מעודדים אותם מסביב (נשמע לכם מוכר לרגע?), את יחסה של מערכת המשפט, ושל החברה לנאנסת ("האם את אשמה ששתית, שהיית מסוממת שהתלבשת באופן פרובוקטיבי?"). פוסטר גילמה את תפקיד שרה, אישה פשוטה שהחליטה להיאבק בכל מחיר בגברים שביצעו בה את האונס המחריד, בצורה משכנעת ומעוררת צמרמורת, והפכה בן לילה להשראה ולשגרירה של אותן נשים שקולן לא נשמע.

 

אחרי שעלה בישראל בהצלחה סרטה החדש של פוסטר הפעם בתפקיד הבמאית: "מפלצת הכסף", בו מככבים ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני שנראה מבטיח בפסטיבל קאן. פוסטר ורוברטס שצעדו יחדיו על השטיח האדום, נראו שתיהן כאילו הזמן פסח עליהן ולא בגלל בוטוקס. "ככל שהזמן עובר, אני רוצה לגלם דמויות מבוגרות יותר. אני מפחדת להפוך למפלצת בוטוקס", אמרה וקיימה.

 

אין תגובות

פמיניזם וטלוויזיה

המהפך שעשתה רשת HBO בשוק הטלוויזיה האמריקאי

  • המאמר התפרסם לראשונה במוסף סוף השבוע של מעריב יוני, 2018.

 

  • בנות הארבעים והחמישים בינינו יודעות את האמת. "סקס והעיר הגדולה" היא
    לא עוד פיקציה טלוויזיונית על נעליים של מנולו בלאניק, סקס, מיסטר ביג
    וחלומות שלא יתגשמו לעולם בניו יורק. בדיוק כפי ש"בנות" היא קולו של דור
    ה Y כך "סקס והעיר הגדולה" היא הקול הנשי של דור הX וקו התפר. אבל
    לפני שאשכנע את מי שקורא מהצד וסבור שמדובר בעוד טלנובלה קלילה
    לנשים, עם דמויות סטטיות ריקות מתוכן ועקבי סטילטו, זה אולי הרגע לתת
    קרדיט למי שהיתה שם קודם: מרי טיילור מור, האישה הראשונה בטלוויזיה
    האמריקאית שגילמה רווקה, עצמאית ואשת קריירה בקומדיית מצבים שביים
    ג'יימס ל. ברוקס והפכה לאחת מתכניות הטלוויזיה המוצלחות של שנות
    השבעים. "המופע של מרי טיילור מור" שימש השראה לסדרות על נשים
    שנוצרו בהמשך, כגון "מרפי בראון", "אלי מקביל", "עקרות בית נואשות",
    "בנות" וכמובן "סקס והעיר הגדולה", במעין אבולוציה מתבקשת על שינוי
    בתפיסת הייצוג הנשי בטלוויזיה האמריקאית. דהיינו, לא עוד עקרות בית עם
    סינר ענק שעומדות לצד בעליהן, אם כי נשות קריירה שמחפשות אהבה אך גם
    אם אין אחת כזו בנמצא, הן עומדות יפה מאד על הרגליים.
    ב 6 ביוני מלאו 20 שנה בדיוק לשידור הפרק הראשון בסדרה ששינתה את
    השיח הנשי בטלוויזיה האמריקאית ונתנה ביטוי פמיניסטי, עוצמתי, חסר עכבות
    לסוגיות שהיו עד אז טאבו או שנותרו בגדר שיחות רכילותיות: סקס,
    אורגזמות, ויברטורים. מתי בפעם האחרונה ראה מישהו בסוף שנות התשעים
    שד חשוף בטלוויזיה בסצנת הנקה?
    ב"סקס והעיר הגדולה" דיברו על הכל, על אימוץ, על הפלות על בגידה, על
    מציצות, על סרטן השד ואיך לא גם על גברים. בוודאי תופתעו לקרוא כי הדיון
    על אהבה לא היה כלל ועיקר בסדרה. הבנות קארי, מירנדה, שארלוט וסמנתה,
    אמנם מחפשות יחסים בריאים עם גברים, אלא שהקשר ההדוק ביניהן והחברות
    העמוקה היו משמעותיות יותר מכל קשר עם גבר שהפציע בסדרה בין אם לפרק

ובין אם לעונה שלמה. אחד הציטוטים הידועים הממחישים זאת הוא באופן
מפתיע של שארלוט, שדמותה התכתבה עם נשות הרומן הרומנטי של המאה ה
19 המחפשות אהבה לנצח, כשהיא אומרת ברגע של חולשה לאחר פרידה:
"אולי אנחנו הבנות, הנפשות התאומות האחת של השנייה והגברים, הם רק
נועדו כדי שנוכל להשתעשע איתם".

"סקס והעיר", שודרה בין השנים 1998-2004- להוציא שני סרטי המשך
כושלים באורך מלא, שמעריצי הסדרה המכורים כמוני, נוהגים להתעלם
מקיומם – והיא עוקבת אחרי קארי ושלוש חברותיה. שלוש מהן בנות שלושים
פלוס מלבד סמנתה המבוגרת מהן בעשור. מירנדה עורכת דין, שארלוט אוצרת
האמנות, סמנתה אשת יחסי ציבור וכמובן קארי בראדשו בעלת טור בשם "סקס
והעיר הגדולה" בעיתון הניו יורק סטאר (הדמיוני).
ההשראה לסדרה היו סדרת טורים שכתבה לניו יורק אובזרבר הסופרת קנדיס
בושנל, שהיתה בליינית ניו יורקית וכתבה מידי שבוע על חיי המין של רווקות
בעיר. הטורים הפכו לספר שזכויותיו נרכשו על ידי המפיק דארן סטאר ורשת
HBO שהיתה החלוצה והאמיצה ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות באותה
תקופה.

לא קיים בסדרה פרק בו צופה כלשהי מפינה נידחת כלשהי בעולם לא צעקה אל
המסך "גם אני, גם אני, זה קרה גם לי" בהקשר כזה או אחר – ואין זה משנה
אם היא מזדהה יותר עם קארי או מירנדה. כל אחת מהדמויות אמנם מוצגת
בקיצוניות אך נשים רבות מתייחסות לאלמנטים שונים בכל אחת מהן. מנקודת
מבט מעמיקה יותר אפשר לומר שארבע הדמויות מייצגות כל אחת צד אחר
בנשיות המודרנית. הן אמיתיות ומופשטות בעת ובעונה אחת, מורכבות מבחינה
רגשית וסגנונית ועל אף שהן מעל גיל 30 ורווקות, הן לא רווקות אומללות, הן
נשים עצמאיות שנהנות מסקס, אלכוהול וקניות.
זה הזמן לציין שבשנות התשעים רוב הדמויות הנשיות בטלוויזיה האמריקאית
הוצגו בקונסטלציה של 'קבוצת תמיכה נשית'. ב"סקס והעיר הגדולה" העניין
בולט אפילו יותר ועל אף המחלוקת בהצגתן הקיצונית של הדמויות – האפיון
המוגזם, הנעליים היקרות, הפזרנות הניו יורקית שנדמית לעיתים כלקוחה מתוך
פנטזיית סינדרלה מודרנית של נערה מהפריפריה – מערכת היחסים ביניהן
חזקה, מחויבת ומרגשת. כששארלוט יולדת את בתה הביולוגית אחרי טיפולים
רבים קארי, נוטשת את מיסטר ביג שלקח אותה לנסיעת פרידה, לה כה ציפתה,

בכרכרה בסנטרל פארק ורצה אל בית החולים. בסוף העונה השישית כאשר
סמנתה חולה בסרטן מי שסועדת אותה היא דווקא קארי החברה הטובה ולא
המאהב.
אם כך מדוע היתה מוצגת הסדרה לעיתים קרובות בעיני הביקורת כסט מביך
של דימוי נשי? לרבים לא היה קל להפריד בין הסצנות המתארות בחופשיות
סקס אנאלי, שלשות, וזיופי אורגזמות לבין התמה העיקרית והיא האופן שבו
גברים ונשים מבינים זה את זו לא נכון. אי אפשר להתעלם מכך שהדיונים
הנדירים בטלוויזיה – במעצמה שמרנית – על יחסי מין לא היו מתאפשרים ללא
עזרתן של תנועות פמיניסטיות מהגל השני והשלישי שהניפו את דגל
השוויוניות והשחרור המיני. לא רק זאת אלא שהחירות המינית שהדמויות
נהנות ממנה בסדרה מוצגת ללא כל טון שיפוטי לאורך העונות, בין אם מדובר
בהרפתקאות המין הסוערות של סמנתה, בין אם ברומנטיקה חסרת התקנה של
שארלוט או ברומן שמנהלת קארי עם ביג בזמן נישואיו לנטאשה.
העונה הראשונה החלה בשבירת מוסכמות בימוי מוכרות. קארי, הגיבורה
הראשית מדברת בשני הפרקים הראשונים לא רק בקריינות אל הצופה אלא גם
מביטה ישירות אל המצלמה. טקטיקה שנועדה לגרום לצופה להבין שהוא עומד
לחזות במשהו שטרם ראה. ועל אף שהעונה הראשונה היתה קלילה יותר מאלה
שהגיעו אחריה, היא יצרה במהירות תערובת חמצמצה של מצבי סאטירה
שהפכו לרגעים כנים ושוברי לב שמגלים לנו שעל אף הלוק המתוקתק, העבודה
הנחשקת והדירה במנהטן, קארי בראדשו היא אנטי גיבורה מובהקת.
בעונה הראשונה הביקורת היתה צוננת, על אף הפופולריות של הסדרה שעד
שנת 2000 עמדה במקום הראשון בדירוג הצפיות של HBO, היו כמה מבקרים
ממן זכר שהגיבו לפרקים הראשונים בהתנשאות. אלא שלא רק גברים השמיעו
קולות שכאלה, שרלוט רייבן הפובליציסטית הפמיניסטית של הגארדיאן
הזהירה את חבריה שלא לכתוב על הסדרה ואף טענה מאוחר יותר "לא יכולתי
לשאת את הרעיון שמישהו מאמין שהערימה חסרת הערך הזאת רלוונטית
מבחינה תרבותית". למרות הביקורת היו מי ששיבחו את הצגתה הרעננה של
דמות האישה החד הורית בטלוויזיה, לא עוד אישה קשת יום, אלא אשת
קריירה שלא מוותרת על רצונותיה על אף שהרתה.

מקייב מציין: "המבקרים שהפכו אותו לרדוד או ריק לא היו באמת מבינים את העבודה התרבותית
שעושה סקס והעיר. סיפורי נשים סיפרו אחרת. בתקופה שבה הפמיניזם היה כמו פלואוריד במים, כל

ההבטחה הזאת לא ממש שם. לנשים האלה היה כוח כלכלי כדי להיות מסוגלות להגדיר את עצמן
ולדעת שהן לא צריכות גבר, אבל הן עדיין רודפות אחרי האגדה ".

קארי ושרלוט הרומנטיות, מירנדה וסמנתה הציניקניות, שרלו וסמנתה הן פמיניסטיות מהגל החדש
אחת מהן סמנתה מתייחסת למין עצמו בחופשיות וובעוצמה. שרלוט דווקא רואה את עוצמתה של
האישה

באופן חריג ביותר, הדמויות עצמן היו סמלי. כפי שכתבתי במקום אחר – והתווכחתי, לעתים קרובות
שיכורה, במסיבות קוקטייל – ארבעת החברים פעלו כדמויות כמעט אלגוריות, המחוברות לדיונים
עכשוויים על חיי נשים, הממופים לאורך שלושה רצפים חופפים. הראשון היה רגשי: קארי ושרלוט היו
רומנטיות; מירנדה וסמנתה היו ציניקנים. השני היה אידיאולוגי: מירנדה וקארי היו פמיניסטיות של גל
שני, שהאמינו בשוויוניות; שרלוט וסמנתה היו פמיניסטיות של גל שלישי, שהתמקדו בניצול כוחה של
הנשיות, מזוויות מנוגדות. השלישי התייחס למין עצמו. בהתחלה, מירנדה ושרלוט היו נועזות, ואילו
סמנתה וקארי היו ליברטינות. באורח מטריד, ככל שהתקדמה ההופעה, החלה קארי לדאות בזהירות,
הרחק מחופש, מחשש.

קארי בראדשו עצמה החלה להיראות כמראה לאישה אחרת: היא היתה דמותו של בעל הטור בניו יורק
אובזרוור, קנדס בושנל, "אנתרופולוגית מינית" איתנה על המשוטטים לפריטים עיוורים. כאשר הראיון
הראשון, דארן סטאר, וצוות הכתיבה שלו, בעיקר נשים, התאימו את הטורים של בושנל, הם שינו את
הקארי הקפואה, ושפכו אותה לגופה החמה של שרה ג'סיקה פרקר. הוציאה פטפוט עם סנוז, שחוש
האופנה המתקדמת שלה לא נועד למשוך גברים לנישואים. במשך חצי תריסר פרקים, קארי היתה
חוקר שמח ומסקרן, ועישנה עם מודליסטים. לו היתה נשארת כך, היתה זו אולי עוד "מרי טיילר מור":
קומדיה עליזה ומעצימה על הרפתקאותיה של אשה אחת בעיר הגדולה.

כשהפרק הראשון של הסדרה שודר בישראל הייתי בת 21, לאורך עשרים השנים האחרונות מי
שהיתה האיידול שלי קארי בראדשו שאולי התוותה לי את הדרך שאז כלל לא ידעתי שאפסע בה
בעצמי ככותבת טורים לעיתון, עם שיער שלא מסתדר במזג אוויר לח ועם מיסטר ביג אחד או שניים

אוסף של קריאות אקדמיות שנועדו לכאורה למעריצים, ספרו של מקייב ואקאס בחן את השיח המתייחס
לאופנה, למיניות, לנשיות המודרנית, להומור הנשי ולפמיניזם של גל שלישי. המופע סיפק הרבה כדי
ללעוס.
"סקס והעיר הגדולה כתבו נטל עצום של אחריות ייצוגית", נזכר מקייב.
"אז כמה הופעות לבוא ככה שבו הם צריכים לעשות הכל. אם אתה חושב על 'אתה שרלוט או קארי'
שיחה, אתה לא יכול להיות כי הדיון על הסופרנוס. זה באמת טפח על רוח הזמן ".
קונספט של תיבה'
כי סקס והעיר הגדולה היה על HBO גם להגדיר אותו מלבד הנסיעה הקומדיה אחרים. "דבר אחד
שחלוצי HBO הוא רעיון הקופסאות שבו תוכל לעצור, לתפוס את האובייקט ולהביט בו באופן שלא נעשה
קודם. היתה תחושה שההופעות האלה רצו לתפוס משהו מהרגע ".
זה מעורר שאלה בוערת: איך סקס והעיר הגדולה להחזיק מעמד, 14 שנים לאחר מותו?
"דבר אחד על טלוויזיה זה באמת יכול להיות הזמן שלה הוא שאתה יכול לראות את זה מיושן," מציין
McCabe. "יש דברים שהמשיכו הלאה, בייחוד מבחינת אופנה וסגנון. אתה מתחיל לקרוא מחדש תווים
ומישהו כמו סם, שהיה מהפכני באותה עת, עומד בתור אופי יפה במובנים רבים. מעניין לראות עד כמה
השראה זו היתה – תחושה של שחרור וחיים ללא אשמה ".
במקום זאת, קארי נפלה תחת הקרון של מר ביג, הסקסאי, המסתיר רגשית, בעל הון של ארבעים
ושלוש ששיחק כריס נות'. מכאן ואילך, מהנה כ"סקס והעיר הגדולה", היא גם הרגישה כאילו היא
מתכוונת לדחוף את משאלתה לזיהוי הקהל, מה שמעורר חרדה כהקלה. היא החליפה את הסצנה
הראשונית של הקומדיה הרומנטית, מ"גם אני! "ל"אם אני מחבבת אותה?" גבר שנרקם כמעט מתוך
דגלים אדומים, ביג לא היה שם כדי להציל את קארי: במקום זאת, "האהבה הגדולה" שלו היתה הרעלה
איטית. היא הסתחררה, נעשתה חרדה, אובססיבית, ולמרות קסמה, היתה מרוכזת בעצמה בפראות –
במילותיה שלה, "האישה המפחדת שפחמה את שפיותה." היחסים שלהם נראו בדאגה מצד חבריה,
שלא היו, כפי שמרטין מציע, סתם "טיפוסים", אבל תיאורים של פרוסה צרה של מנהטן עשירה
במנהטן, שלושים ומשהו: הוואספי גלרינה, עורכת הדין הפמיניסטית הליברלית, הפובליציסטית של
הכוח הדקדנטי.

האנטי גיבורה הראשונה קארי בראדשאו
מצד אחד, סקס והעיר הגדולה מחזקים את הרעיון שאתה צריך להיות רזה ולבן ויפה כדי להצליח, אבל
מצד שני זה באמת על כוח של ידידות. זה היה אולי להראות את הראשון כדי לכסות נשים מדבר על
היחסים שלהם. זה לא לוקח את עצמו ברצינות, הוא מזהה את הכיף במערכות יחסים אלה.

אלי מקביל היה ממש מעצבן. אני חושבת שהבמאי היה אנטי-פמיניסטי, ולכן זה תמיד הפך את סיפור
העלילה להיות אנטי-נשים.

הרשם לתקשורת מדיה: חדשות עבור מקבלי חדשות
קרא עוד
אבל בריג'ט ג'ונס תמיד התלוננה על כמה שמנה היא, ולמרות שהסקס והעיר הזאת ממש רזה, הם
יושבים ואוכלים פיצה ולא מתנצלים על כך. בריג'ט ג'ונס תמיד לבד, מדברת על איך שהיא לעולם לא
תמצא גבר, ואף על פי שהם מדברים הרבה על גברים, הפילוסופיה היא שלמרות שהגברים ישתנו,
החברות שלהם תהיה שם לנצח. במובנים מסוימים הוא מתייחס גברים כמו גברים יש נשים לטפל
בעבר, אבל יש להם לב, הם תמיד אכפת לגברים. אחד הצדדים הרע של זה כי הוא כל כך צרכני,
האובססיה עם נעליים מגוחך. אבל זה טלוויזיה נוחות – בהיר וצבעוני ומהנה.

לין סגל
הפרק האהוב עלי היה האחרון בסדרה האחרונה, שם סמנתה מודה בגילה. היא אומרת, "אני בת
חמישים מזויפים וגאה בזה!" זה גרם לבי לשיר בשמחה לשמוע את זה. כל העניין הזה לא נדון כך קודם
– זה היה חגיגה של נשים מזדקנות. האפיזודה האהובה עליי היתה זו שמניולו בלאניקים של קארי
נגנבה במסיבה – כל הדיאלוג הזה על "הוצאתי כסף על מתנות לחתונה ועל ילדים של אנשים אחרים
ואף אחד לא חגג את העובדה שאני רווקה".

כאילו אנחנו צריכים להזכיר כי בסוף 1990 היה עידן הזהב של הטלוויזיה, 2018 מסמן את יום השנה ה –
20 של סדרת אהובים רבים, ביניהם דוסון קריק, זה 's 70s הצג וויל וגרייס. עם זאת, כאשר הופעה של
דארן סטאר על ארבעה חברים בניו יורק שודרה ב -6 ביוני 1998, מעטים יכלו לנבא, אחרי כמה
מערבולת ראשונית, את החיים המוקסים סקס והעיר הגדולה תוביל את האוויר במשך שש השנים
הבאות. פחות או יותר היה יכול לחזות את המורשת המתמשכת שלה.
כאשר הסדרה של לנה דנהם, שהופיעה לראשונה ב- HBO ב -2012, היא מיהרה לסחוט את הכובע
שלה לקומדיה של סטאר. השוואות בין שתי ההצגות היו בלתי נמנעות, בהתחשב בכך ששניהם הציגו
קבוצה של ארבע בנות שונות המניעות את חייהם המקצועיים והאישיים בעיר ניו יורק.

בהחלפה בין שושנה לבנות (זוסיה מאמט) לבין ג'סה (ג'מייקה קירקה), מסכמת שושנה את תכונותיהם
האישיות במונחים של הדמויות ממין והעיר. "את בהחלט קארי עם, כמו, כמה היבטים של סמנתה,
ושיער שרלוט. זה כמו שילוב ממש טוב. אני חושב שאני בהחלט קארי בלב, אבל לפעמים. . . לפעמים
סוג של סמנתה יוצא. ואז, כשאני בבית הספר, אני בהחלט מנסה ללבוש את כובע מירנדה שלי ".
סינתיה ניקסון, ששיחקה עורכת הדין הצינית מירנדה הובס, הודיעה בחודש שעבר על כוונתה לרוץ
למושל ניו יורק. הפרשנות של טוויטר ניהלה סולם רחב, מאנשים שהאשימו את סקס והעיר הגדולה
עבור ג'נטריפיקציה של ניו יורק, לאחרים התבוננו כי ניקסון לא תהיה הראשונה שתעשה את הקפיצה
מחדשות לשולחן ציבורי. במקום אחר, הפוליטיקאית כריסטין קווין דחתה אותה כ"לסבית בלתי

מסויגת". משתמש Twitter @racheld ציין בצורה מבריקה: "מירנדה עבור המושל הוא הסוף ל- SATC,
שמגיע לנו כל כך עשיר".

התברר כי רבים התקשו להפריד בין ניקסון, פעילה מחויבת של חינוך ציבורי ונישואין, מתפקידה
המפורסם ביותר.

"מצד אחד, תפקידה בסדרה היה כאיש בטוח ומקצועי, והיא מגיעה לשוק הפוליטי עם האישיות הזאת",
אומרת דיאן נגרה, פרופסור ללימודי קולנוע ותרבות המסך באוניברסיטת UCD.

"מצד שני, היא הודיעה על שאיפותיה הפוליטיות בתקופה שבה אנו נמצאים ללא תשלום עם
הפוליטיקה האמריקאית, שבה החוקים הישנים על הצורך לצבור ניסיון אינם חלים עוד. היא פוטרה
כטירונית, אבל היא קיבלה את פניה בעיקר כניו יורקי אמיתי, והחלק שלה בסקס והעיר עוזר לחזק את
הזהות הזאת "

כאשר חברים מצאו חיים חדשים על נטפליקס, הניח כי גל חדש של אלפי שנים, שכבר היה מאוהב
בנוסטלגיה של שנות ה -90, יחבק אותו. מה שאף אחד לא העלה על דעתו היה קהל צעיר יותר, שהביע
הסתייגויות מהסיפורים של הסיטקום, ותאר אותם כטרנספוביים, הומופוביים, בגודל איסט וסקסיסטי.

אפשר לטעון, כי אותן ביקורת עשויות להיות מסודרות במין והעיר; אחרי הכל, זה סיפור של ארבע נשים
לבנה cisgender אשר לעתים קרובות עיוורים זכות שלהם. באחד הפרקים, קארי זורק חובב דו-מיני (או
"מינית מבחינה מינית"), ומבטל ביסקסואליות כ"מחלף בדרך לגיי טאון ". סמנתה משתמשת גם
בשמצות טרנספוביות, המתארות את השכונה שלה "אופנתית ויומית בלילה" (עונה 3). חמותה של
שרלוט באני לא נהנית ממנדרין פוד ולא תיהנה מילד מנדרינית. הפופולריות של מרטין
#WokeCharlotte מוכיחה כי אלפי שנים (במיוחד צ'לסי Fiarless ו לורן Garroni) הם מוחאים כפיים
כמה סקס ואת העיר של מיושן מיושן.

אין תגובות

קריצות

סיפור קצר מאת: טליה לוין

 

שונאת ערק. נרתעת מריח או טעם של אניס. סוכריות אניס מצליחות להוציא לי את התיאבון. וישנם  טעמים נוספים שאני לא יכולה לסבול: סוכריות דרז'ה למשל. אותן סוכריות שהיו עטופות באריזת רשת עם סרט, ומחולקות בחתונות אי אז בשנות השמונים. כמו גם ריחן של הלחמניות המתוקות שהיו מונחות באולמות האירועים, המקבלות את פנייך במעין משב ארומה מחניק המעביר את בלוטות הטעם עד לסף בחילה, ספק מרעב ספק מהתרגשות. והרי תמיד מגיעים רעבים לאירועים הללו ויוצאים מהם רעבים עוד יותר. הפעם הראשונה בה ראיתי עוף שלם מונח על השולחן היתה באולמי דליה ברחוב המסגר. בר מצווה או ברית. ילדה בת עשר שהמלצר שלא הפסיק להביט עליה, עד שהניח את העוף האומלל שהיה קשור בחוטים וממנו בקעו ניצני אורז שאיימו לברוח החוצה. שרוף ועסיסי מבחוץ, יבש ואדמדם מבפנים. עברו יותר מעשרים וחמש שנה מאז, ואני עדיין חייבת לשתות כמה כוסות של מים בכל פעם כשאני נזכרת בטעמו המדובלל. בעוף האומלל. ובמלצר הזה שאחר כך יקרוץ לי ויקרא לי למדרגות, ואני אסרב. וכרגע לפני שינסה למשוך איזו בת דודה רחוקה אל עבר המחסן, אני אעבור שם במקרה ואציל אותה. אחר כך אבא שלה ירדוף אחריו במדרגות וידביק אותו לקיר. ומנהל האולם יתחנן שלא נזמין משטרה, ובכל זאת אל תשכחו שזו בר מצווה או ברית, ולא נעים מהאורחים. אבל זה כבר לא משנה.

ומאז אני אשנא אירועים באולמות גדולים. אהיה סרבנית חתונות, ובריתות ובר מצוות. אשחק את המשחק של חיי בכל פעם כשתגיע הזמנה בדואר, ואעשה את עצמי חולה. כואבת לי הבטן, אני לא רוצה ללכת. כך כמה שנים ברציפות, עד שאגדל ואבין שלא יקרה לי כלום אם אני לא רוצה, לא במדרגות, לא במחסן, לא בשירותים ולא עם שום מלצר או מנהל אולם.

אחר כך כולם יפסיקו עם אולמות האירועים, והלחמניות שעושות בחילה, והעוף השלם במרכז השולחן. וישלחו עם ההזמנה גם מפה והוראות מדויקות לדרך בתוך יער או חירבה עם דרך עפר וחול שנכנס לנעליים. וערב קיץ אחד נמצא את עצמנו עם סבא וסבתא ודודה ונהג מונית ששכרנו מראש כדי שייקח אותנו ליער מסוים, כדי לחגוג עם זוג שמעולם לא פגשנו. אבל לא נעים כי חייבים ללכת, ואי אפשר להבריז ובטח שלא לשלוח הודעת טקסט אי אז בשנות השמונים. ואני זוכרת את הצלחת שהכנו לנהג המונית שחיכה לנו כמעט שלוש שעות ברכב. מיטב האוכל היהודי הלא ברור במרקמו היה מונח על הצלחת, והוא שאינו מורגל בהלכות הרגל הקרושה יאכל בחוסר חשק ויביט אליי מהמראה האחורית כמשווע להצלה. "החמודה מאחור נראית לי ממש רעבה", הוא ינסה לחמוק באלגנטיות מדודה שלחצה עליו לסיים מהצלחת. ואני אהיה נחמדה מידי. כרגיל. כפי שתמיד הייתי, מרצה את כולם. בערמומיות הוא יעביר אליי איזו חתיכה של "פולקע" שתעשה לי בחילה לאורך כל הנסיעה. לא לפני שיקרוץ לי במראה בדיוק כמו המלצר מ"דליה", קריצה שתסמן לי לבוא ולהציל אותו מן האבדון של חייו. ואני אשתוק, אנגוס בפולקע וארצה להקיא. והוא ימשיך לנהוג בכביש המהיר, בחשכה. ומידי פעם יחליף איתי מבטים דרך המראה האחורית, למרות שאעמיד פני ישנה. כשנגיע הביתה אני אפתח את דלת המונית עוד לפני שהיא תעצור באופן סופי, ואברח משם. לא לפני שיכעסו עליי ויסבירו כמה מסוכן מה שעשיתי. ומאז אני אשנא לא רק ערק, סוכריות אניס, לחמניות מתוקות של אולמות אירועים ועוף מכובס שלם. אני אשנא גם עצירות פתע , מושב אחורי במונית וקריצות.

אין תגובות

"חורשות את הלילה" ו"רוקטמן" – לבילוי הבא שלכם בקולנוע | מאת מאיר שניצר

"חורשות את הלילה"

על פניו, זה מדיף איכשהו ניחוחות של פדופיליה. אבל בשום סעיף של שום ספר חוקים לא מופיע איסור מפורש נגד העובדה שגבר עצבני בן 68 יחווה דעה על סרט הטובל כולו בתוך ההוויה של גימנזיסטיות בנות 18 ופחות. ואם כך הם פני הדברים מהבחינה החוקית, אז קדימה לעבודה!

מולי היא שמיניסטית. חננה כבדת משקל, ילדה טובה במובן הכי רע של המונח; תולעת ספרים, חביבת המורים, נשיאת מועצת התלמידים, ואחת שכבר הספיקה להתקבל ללימודים באוניברסיטת ייל היוקרתית. החברה–הכי–טובה שלה היא איימי הלסבית. כלומר, היא עדיין לא ממש כזו, משום שהיא ביישנית נורא, וכל הזמן קוברת את עצמה בתוך ספרי הלימוד, ומעדיפה בשלב זה מעשים מגונים שהיא עושה במסתרים לבובת פרווה של דב פנדה. אבל כשהיא תגיע ללמוד באוניברסיטת קולומביה, היוקרתית בערך כמו ייל, היא כבר תקרע לבנות שם את הצורה.

בינתיים, מולי ואיימי, שתמיד תמיד עושות–שיעורים–ביחד, מתכוננות ליום המחרת, שהוא יום הלימודים האחרון בבית הספר התיכון בלוס אנג'לס. דווקא אז, רגע לפני שהכל נגמר כאילו, נופלת על אוזניה של מולי השקדנית הידיעה המזעזעת שכל הערסים הכבדים של הכיתה, וגם השרלילה המוצצת לבנים, התקבלו אף הם ללימודים במוסדות אקדמיים מהדרג העליון. סטנפורד, הרווארד, ג'ורג'טאון וכאלה. והרי הם אף פעם לא פקדו את הספרייה, ומעולם לא טרחו לבזבז את שנות ההתבגרות שלהם על שטויות כמו ציונים והתחנפות למורים. ובכל זאת, כעת הם מצויים באותה נקודת זינוק לחיים שהיא ואיימי מצויות בה.

התובנה מפוצצת המוח הזו מדרבנת את שתי הבנות, שמעולם לא חוו מסיבה מהי, לצאת ולקרוע את העיר בלילה האחרון לפני התבגרותן. והן צריכות להספיק המון; להשתכר, להסתמם, להתפשט בפומבי, לתפוס לעצמן (בהתאמה) בן או בת. הן חייבות לבצע בלילה גורלי אחד את כל מה שהחמיצו לאורך השנים שבהן שיננו ספרים וחוברות עזר.

למעשה, "חורשות את הלילה" הוא גלגול מעודכן למשל העתיק ההוא של איזופוס על אודות הנמלה העמלנית ההיא, שטרחה כל הקיץ על מנת לאגור מזון לימי סגריר בעוד הצרצר, השכן הפוחז שלה, בילה בשפת הים, בשירה וריקודים וזימה מפורשת, בלי לתת דעתו שיש גם מחר. הסוויץ' המפתיע שמבצע "חורשות את הלילה" במוסר ההשכל של המשל הזה, הוא שהצרצר ממשיך ליהנות גם בלילות הקרה, בלי להזדקק לנדבות שהנמלה הנוקדנית תואיל להשליך לכיוונו. בהוליווד, בניגוד גמור לאיזופוס היווני, חובת ההוכחה היא כעת על הנמלה.

 

קומדיות בית ספר תיכון הן ז'אנר מוכר (ודי נחות) שמלבלב בעשור האחרון. בעיקר מאז שהגיקים שולטים בסצינה, וג'אד אפאטו וחוג הנתונים להשפעתו בהוליווד מובילים את מסיבות ההתבגרות. "חורשות את הלילה" הוא התשובה הנשית לכך, ורפרוף על שמותיהן של ארבע הנשים שחברו יחד להכין את התסריט לסרט הזה (סוזן פוגל, אמילי הלפרן, קתי סילברמן, שרה הסקינס), מרמז גם על המוצא האתני המשותף להן (הזהה לזה שמעצב לאיימי שומר את הקריירה השופעת שלה), שיש בו כדי לחדד עוד יותר את המסרים המובנים מאליהם על אודות אותה עצמאות נשית עכשווית לגילוייה המגוונים.

"חורשות את הלילה" הוא קודם כל קומדיה וגינאלית, שבה בדיחות הווסת מחליפות את הומור בתי השימוש המקובל בקומדיות התיכוניסטים באמריקה. איימי, למשל, מחליטה לדחות לזמן מה את לימודיה בקולומביה על מנת לטוס לבוצואנה שבדרומה של יבשת אפריקה, כדי ללמד את נשות המקום הפראי ההוא את רזי השימוש בטמפון (זאת, משום שריח דם מדרבן את האריות, ואולי העריות, המשוטטים בשטח, לצאת לטרף קל. תסריטאיות, כל הכבוד!). הומור המקביל לפסקול הנאדות המוכר בסרטי אדם סנדלר.

 

מובן שפער הגילים העצום, והבדלי התרבויות, בין הצופה/כותב לבין הדמויות המקפצצות בטיפשות אינסופית על הבד, מונע התייחסות ממש עניינית לנעשה ב"חורשות את הלילה". אבל באופן כללי, ותוך הקפדה על מרחק נגיעה, אפשר לומר שהסרט די מפתיע לטובה. הצוות הכל–נשי (השחקנית הוותיקה אוליביה ווילד עושה פה את בכורתה כבמאית), מתפרע אומנם על הבד, אבל נזהר מהעמסה של עודפי וולגאריות שאפיינו, למשל, סרטי קופה בכיכובה של הקומיקאית המבוגרת הרבה יותר מליסה מקארתי ("מסיבת רווקות", "מרגלת", "מכסחות השדים").

ביני פלדשטיין, בתפקיד מולי, מובילה את העלילה בתפקיד קולנועי שדומה מאוד לזה שבנה לפני תריסר שנים את הקריירה המצליחה של האח הבוגר שלה, ג'ונה היל, בסרט "חרמן על הזמן". קייתלין דוור, כאן איימי, העזר כנגדה, פחות דומיננטית על הבד, ומקשה בכך על גיבושו של איזון קומי ראוי.

 

"רוקטמן"

 

צפייה בסרט המוזיקלי "רוקטמן" מעלה שהוא מכיל פוטנציאל לסדרת דרמה מרובת פרקים: פרק אחד שיעסוק ביחסיו עם אביו (סטיבן מקינטוש הצפוי), ועוד אחד ביחסים עם אמו (בריס דאלאס הווארד המיובשת). וגם פרק נרחב במערכת הלא פתורה של קשריו עם התמלילן ברני טופין (ג'יימי בל המוצלח), שעמו עבד בצמידות עשרות שנים. וגם פרק על יחסי התלות/עבדות עם מנהלו/מאהבו ג'ון רייד (ריצ'רד מאדן הסתמי). פרק פוטנציאלי מסקרן בסדרה הדרמטית הזו יכול היה לגולל את תעלומת נישואיו לגרמנייה רנטה בלאואל (סלנקה שנמקר הלא מורגשת), ואפשר היה בקלות למלא כמה פרקים ברצף בסיפורי ההתמכרויות שלו לאלכוהול, סמים ומשקפיים בעלי מסגרת רחבה.

 

אלא שמפיקי "רוקטמן" (וביניהם אלטון ג'ון עצמו, וכן בן זוגו הנוכחי דיוויד פורניש) העדיפו מיוזיקל על פני דרמה. מן הסתם, משום שגיבור הסיפור המוחצן הוא אחד מאומני הפופ היותר קופתיים בתבל. אף שההחלטה עצמה לגיטימית בהחלט, דומה כי מה ששולט בה הוא בעיקר הבלבול או חוסר הכיוון הסגנוני. שכן נקודת המוצא, או ליתר דיוק הלייטמוטיב שאליו שבות ומתכנסות הסצינות המוזיקליות מדי עשר דקות, הוא מעמד דרמטי מובהק, שיכול לצבור עוצמה רק אם הוא מגיע בהקשר דרמטי.

 

כאמור, אחת לכמה דקות מופיעה הדמות המאופרת של אלטון ג'ון בפני חברי קבוצת תמיכה וגמילה מהתמכרויות ממאירות, בווידוי שאמור לפתוח צוהר, ולאחר מכן עוד צוהר ועוד אחד ועוד אחד, אל קרעי נפשו המסוכסכת של אומן הפופ וההתחפשויות. אומן, או אולי סתם ציניקן, שהשכיל לתעל אותן החל משנות ה–70 לתזרימי מזומנים שביצרו את מעמדו כאחד מעשירי בריטניה. טכניקת הווידוי המקובלת בקבוצות תמיכה שכאלה הופכת לקריקטורה נלעגת אם היא משובצת שלא בקונטקסט מלודרמטי תואם. ב"רוקטמן", מה לעשות, זה לא קורה (בגלל הגדרת הסרט כמוזיקלי), ומכאן הכשל הבולט ביותר שלו.

 

נקודת המוצא של הסיפור היא, אם כך, רטרוספקטיבית. כמו בלהיט הקריוקי הנצחי של פרנק סינטרה, "I DID IT MY WAY", ניצב אלטון ג'ון הבוגר והמצולק מנזקי החיים (זה קורה מן הסתם בסביבות שנת 1990) מול קבוצת המאזינים האוהדת של המתמכרים–הנגמלים, ומנתח לאחור פרקים טעונים בביוגרפיה שלו. כל וידוי זוכה למעין קליפ–רוק משלו, שאמור להתחבר לרכבת מוזיקלית מרובת קרונות.

 

אומנם מהבחינה הפסיכולוגית מעניקה ההתבוננות לאחור סוג של פרספקטיבה מפוכחת, אולי אנליטית, לכל ביוגרפיה באשר היא, אך הרי לא זה מה שמצופה מפנטזיה מוזיקלית. אולי זהו גרעין השעמום שבוקע מ"רוקטמן", שרצף הווידויים–זיכרונות שהוא מכיל נפתח בשנות ילדותו הקשות של הילד רג'ינלד דוויט, שלימים ישנה את שמו בניסיון להימלט ממשפחתו המסרסת. מדובר בילד פלא מוזיקלי, שבדידותו מובילה אותו הרחק מהקן המשפחתי הצונן שבו נולד אל מרחקי האסקפיזם של הרוק'נרול. משם הדרך כבר פתוחה אל הגשמת כל חלום, כנגזר משם הלהיט שלו "GOODBYE YELLOW BRICK ROAD", המרמז על הילדה דורותי וחופן ידידיה, גיבורי "הקוסם מארץ עוץ".

 

הקולנוע הממוסחר ההוליוודי אוהב אותם כשהם מזמרים. סיסי ספייסק נטלה את האוסקר בעבור גילום לורטה לין ב"בתו של כורה הפחם", וכך עשו גם ג'סיקה לאנג כפטסי קליין ("שמיים כחולים"), ריס ויתרספון כג'ון קארטר ("הולך בדרכי"), או מריון קוטיאר בתפקיד אדית פיאף ("החיים בוורוד").

גם ג'יימי פוקס חייב את הפסלון המוזהב שנח אצלו בסלון לדמות של ריי צ'רלס (בסרט "ריי"), שלא לדבר על הזוכה הטרי רמי מאליק, שהשתחל לתוך זיכרון הפרידה מפרדי מרקיורי ("רפסודיה בוהמית"). קשה לראות את טארון אגרטון, בדמותו של אלטון ג'ון, פוסע בדרכם. נכון שהוא עושה מאמץ יתר ומבצע מחדש, בקולו שלו, את הלהיטים שמכרו מיליונים, אבל אין שום דבר ייחודי, או מעורר אמפתיה, בדמות המוזיקאי שמוקד העניין בו הולך ודועך ככל שמתקדם הסיפור אל עבר סוף שנות ה–80 או תחילת ה–90, במקום שבו בחר התסריטאי לי הול לעצור לפתע את רצף הווידויים.

 

*המדור פורסם לראשונה במוסף מעריב

אין תגובות

כאב ותהילה

שניצר על סרטו החדש של פדרו אלמודובר

 

בחודש הבא, אין מה לעשות נגד זה, יציין אלמודובר את יום הולדתו ה–70, והבריאות גם היא כבר לא כל כך איי–איי–איי. אולי שילוב האלמנטים הזה הוא מה שדרבן אצלו את הצורך הפנימי להתחיל בסיכומים. שהרי גיל מתקדם ובריאות מתערערת הינם בבחינת מסלול המראה אידיאלי לאוטוביוגרפיה המוסרטת "כאב ותהילה", סרטו העלילתי ה–22 של פדרו אלמודובר, שנוסקת השבוע על בתי הקולנוע בארץ.

אמרתם אלמודובר, אמרתם צבעוניות בוהקת. אמרתם אלמודובר, אמרתם התפרקות, אם לא התהוללות, מודעת מחוקים חברתיים מוסכמים. אבל "כאב ותהילה" הוא הניגוד לכל זה; מקרין מתוכו אפלולית, דכדוך ותחושה מתמשכת של דאון וחידלון. במרכז הסיפור מעמיד אלמודובר, מהמצליחים בקולנועני תבל בשלושת העשורים האחרונים, את העתק דמותו שלו, את סלוואדור, במאי סרטים ממדריד, שאיבד כל רצון ליצירה ועיקר מאבקיו היומיומיים הם נגד מכאובי הגוף שלו. סלוואדור צלח זה עתה ניתוח בגבו, שהותיר אותו מוגבל בתנועותיו. אם מצרפים לכך את תסמונות הוורטיגו שהוא לוקה בהן, ואת הטנטון המנסר בקביעות באוזניו, ברור שהקולנוען המצליח (לשעבר) הוא בבחינת שבר כלי הנזקק לאספקה שוטפת של משככי כאבים, ומאוחר יותר של הרואין, העוזרים לו להעביר איכשהו את ימיו. מובן שעל סרט חדש אין כלל מה לדבר עם סלוואדור, שכן יבשו מעיינות היצירה שלו. בחומר הרקע שהוכן עבור העיתונות ובראיונות שפיזר לאורך פסטיבל קאן, ששם התמודד "כאב ותהילה" בתחרות הראשית, חזר אלמודובר ואישר שהוא עצמו לקה, ועודו לוקה, באותם התחלואים שבהם הוא מאפיין את גיבור סרטו. ולא רק זאת. על מנת לכונן אצלו מעין מתח ודריכות של בריאה מחודשת, עיצב הספרדי הנודע את בן דמותו – בגילומו המרשים של אנטוניו בנדרס – כשהוא ארוז כולו במעטפת האישית של אלמודובר. במילים אחרות: הבגדים שבנדרס עוטה על עצמו, כשהוא משחק את סלוואדור, נלקחו מהמלתחה הפרטית של אלמודובר, וכך גם הנעליים וחיקוי הפריזורה הייחודית שלו. גם החלל שבו בנדרס נע – הריהוט, קישוטי הקיר והציורים – הושאלו מביתו של הבמאי ממדריד. יותר אוטוביוגרפי מזה קשה כבר לדרוש מסרט קולנוע.

 

אלמודובר, יוצרם של "נשים על סף התמוטטות עצבים", "הכל אודות אמא" ו"לחזור", נולד למשפחה ענייה, ועשה את שנות ילדותו בסביבה כפרית שהייתה פרימיטיבית, לדבריו, עד שנקלט במערכת החינוך הדתית–קתולית, שעל הפגעים והנזקים החמורים שזו גרמה לו סיפר סרטו האישי "חינוך רע" (2004). בגיל 17 עקר הנער פדרו למדריד, ובה חבר לתנועת מחתרת אומנותית, שניסתה לערער את הקיפאון ששרר אז בספרד, שהייתה עדיין נתונה תחת רודנותו של פרנקו. ההמשך ידוע: עם הסתלקותו של הרודן הפאשיסטי ב–1975 קרסו כמו מאליהן חומות המוסר המזויף והצביעות הדתית, ומדריד הפכה למעין מגנט לניסויים אומנותיים ולחריגים חברתיים, ובכלל זה הלהט"ביות לגילוייה השונים. בתוך קריית השמחה הזו החל אלמודובר לנתב את הקריירה הפילמאית שלו, שהחלה בסרטו הסקנדליוזי "דפוק, דפוק, דפוק אותי חזק" (1978). ב־20 הסרטים הארוכים שעשה לאחר מכן, ביצר אלמודובר את מעמדו כאחד המבטאים המובהקים של העידן הפוסט־מודרניסטי באירופה, עד שהוא הגיע ל"כאב ותהילה", סרטו העלילתי ה–22, שעשייתו כמו נתקעה בביצה טובענית. *** פדריקו פליני נזקק לפחות זמן, ולהרבה פחות סרטים, על מנת לחוות את אותו ניסיון חיים. אצל האיטלקי הגדול זה קרה ב–1963, לאחר שהספיק כבר לעשות שישה סרטים ארוכים, ועוד שלושה חלקי סרטים. התמוטטות בריאותית ותחושות של ואקום יצירתי מנעו מפליני את הגישה ליצירת אומנות, ואת התהליך הנפשי שקרה לו אז הוא השכיל לצלל, לזכך ולהריק אל כלים קולנועיים ב"שמונה וחצי" המהולל, שיש הרואים בו עד היום את הפסגה העליונה שאליה העפיל הסרט האירופי מעודו. אלמודובר, כמו תלמיד צייתן (או כמו חקיין) נטל מ"שמונה וחצי" את הכל: את נקודת הזינוק של במאי חולה הנתון בשבר יצירתי; את המבנה המורכב של הסיפור המשנה פאזות באופן טבעי מהתרחשויות בממד ההווה אל רצף בלתי נשלט כמעט של חלומות, זיכרונות ילדות וקטעי סרטים מצולמים, האמורים לשקף תודעה מודחקת. מפליני הועתקו לכאן גם צירי העלילה המשניים, שמעניקים בכורה לאמו של הבמאי, שקמה מקברה על מנת לערוך חשבון מאוחר עם בנה–לא–תמיד–יקירה, וכן למייצגים הרשמיים של המעורבות הקתולית בסדר היום של הכפריים: הכמרים המקומיים, מוסדות החינוך הצבועים וכניעות הכפריים בפני מוסדות הכנסייה.

 

ומהמקור האיטלקי בחזרה אל החיקוי הספרדי. סלוואדור, המתבצר בדירתו המסוגננת מחמת מכאוביו התכופים, מוטרד יום אחד בשל טלפון המגיע מהסינמטק של מדריד. מסתבר שהנגטיב של אחד מסרטיו, זה שהופק ב–1987, שופץ וממנו הוכן עותק חדש של אותו סרט ישן. מנהלי הסינמטק מבקשים מהיוצר המסתתר מהעין הציבורית לצאת מכלאו העצמי ולשאת דברים באוזני אלה שיגיעו לצפות בעבודתו הנושנה.

סלוואדור מהסס להיחשף בפומבי בגרסת ההווה שלו – כשגופו שבור ורוחו שפופה, ויוצר קשר עם אלברטו, השחקן שגילם את הדמות המובילה בסרט הזה. אלברטו מתגלה כשחקן מובטל השקוע בעולם הזרקות ההרואין. בעסקת קח ותן של בני אדם מוחלשים, אלברטו מסכם עם סלוואדור להקציב לו פלח ממנות הסם שלו, בתמורה לזכות שמעניק לו הבמאי להשתמש באחד מסיפוריו הקצרים כבסיס להצגת יחיד, שאותה הוא מזדרז להעלות בתיאטרון שוליים במדריד.

 

על שלוש רגליים קולנועיות ניצב הרובד הזה בעלילת "כאב ותהילה". על "חוק התשוקה", שאלמודובר אכן ביים לפני 32 שנים; על "דבר אליה", שאותו יצר ב–2002; ואיך לא, גם על "שמונה וחצי" של פליני. ב"חוק התשוקה" פרש אלמודובר מערכות יחסים מסועפות, שבסיסן בתלות שבין במאי סרטים, גיבור העלילה שם, לבין שני מאהבים שלו. בין הסצינות ב"דבר אליה" משולב גם אותו סיפור קצר, המשמש ב"כאב ותהילה" כבסיס למחזה היחיד שמציג אלברטו. את סרטו של פליני על אודות רוחות העבר הטורדות את מנוחת הבמאי מייצג ב"כאב ותהילה" מישהו המגיח מערפילי העבר. שמו פדריקו, והוא אינו אלא אהבת חייו של סלוואדור המיוסר. פדריקו, מה יותר קולע מזה?

 

***

 

באופן כללי ניתן לומר כי צפייה רצופה ב"חוק התשוקה" וב"שמונה וחצי" יכולה לחסוך את ההליכה לסרטו החדש של אלמודובר. שכן שני הסרטים הללו אוצרים בעלילותיהם, כמו גם בשפה האומנותית הייחודית שלהם, את כל מה שהספרדי מנסה לסכם פעם נוספת בסרטו החדש. ועיקר הכוונה לנקודה החשובה הבאה המיניות ועשיית קולנוע.

 

רגע גילוי המיניות הוא גם הרגע שבו מקבל עליו הקולנוען את עול היצירה. כאילו מדובר בגזירה משמיים. אצל פליני ב"שמונה וחצי" זהו אותו מומנט שבו נחשף הילד–שיהיה–לבמאי אל דמותה המבעיתה/מפתה של סראגינה עבת הבשרים, שאינה אלא המופקרת הרשמית של עיירת הולדתו. ב"כאב ותהילה" נחשף סלוואדור בן ה־9, מי ששני עשורים מאוחר יותר יהפוך לסמל נערץ על הגייז, למכמני גופו העירום של שיפוצניק. הגבר הצעיר הזה, שמתקין לאמא של סלוואדור את המטבח על אביזריו, מתרענן במקלחת קיצית, ועושה זאת לנוכח עיניו של ילד הכפר, ההמום מפלא הבריאה שמתנוסס במפשעתו של הגבר הצעיר. בשני המקרים, בשני הסרטים, עסוקים הגיבורים/קולנוענים בעיקר בסוגיה האם בכלל ניתן לעצב מחדש על הבד רגע פסיכולוגי כמוס ומכונן זה.

 

לכל עבר שם מסתתר אותו רגע אישי כמוס, יש מפתח משלו. אצל מרסל פרוסט, בספרו רחב המידות "בעקבות הזמן האבוד", זוהי עוגיית מדלן שמרקם טעמיה והריח שלה, פותחים לרווחה את מרחבי עברו של הגיבור, ואת הדרך לתיקון וגאולת נפש. אצל אורסון וולס ב"האזרח קיין", זהו זיכרון ילדות על אודות מזחלת שלג הקרויה רוזבד. אצל סלוואדור שחייב לשוב אל המצלמה ואתרי ההסרטה, על מנת לגאול את גופו ונפשו הדועכים יחד, זהו ציור נאיבי של חובבן מהכפר, המסכם את כל מה שהילד, שבגופו הקטן הוא היה כלוא פעם, השתוקק אליו. הציור הזה, שצויר כשסלוואדור היה בן 9 בלבד, מתגולל לו בשוק פשפשים בברצלונה, שם ניתן לקנות זיכרונות משומשים במחירי מציאה, ועד שהבמאי המשותק מבפנים לא יניח עליו ידו, לא תשוב אליו ברכת היצירה. אולי לא הגילוי הפסיכולוגי הכי מסעיר שבעולם, אבל זה מה שאלמודובר בן ה–70 מסוגל להציע כיום.

 

בנדרס מצוין בתפקיד סלוואדור המזדקן והולך, משתף כאן פעולה בפעם השביעית עם אלמודובר. חובקות אותו בסרט הזה כמה מוותיקות השבט. פנלופה קרוז, פעם חמישית עם פדרו שלה; ססיליה רוט, פעם שמינית עם הבמאי; וחולייטה סראנו בת ה–84, שזו לה הופעתה השישית אצל אלמודובר.

 

*פורסם לראשונה בטורו האישי של מאיר שניצר במוסף סוף השבוע של מעריב. אוגוסט 2019

אין תגובות
זואי ואני
An stage lit by an array of spotlights on a dark background

זואי ואני

 

עשרים ואחת אלף סיבות לגיטימיות מסוגלות נשים למצוא בקלות רבה, כדי לתרץ את העובדה שהן נשארות בקשר שכבר נגמר מזמן. זה מתחיל בעיקר מהפחד הבסיסי ביותר להישאר לבד, ממשיך בעצלות הכרוכה בלחפש עכשיו מישהו אחר, אך ברוב המקרים מדובר על שמירת הסטטוס קוו לפרק זמן נוסף עד אין אינסופי, מהסיבה הפשוטה הנקראת נוחות. נוח. עד שזה באמת לא נוח.

אבל המקרה שלי היה קצת שונה. אני מודה ומתוודה מעל דפי מדור זה שסחבתי לפני מספר שנים קשר במצב של מוות קליני למשך תקופה של כמעט שמונה חודשים, רק כי עדיין הייתי מאוהבת קשות בכלבה שלו. שלא כמו בכל סיפור שיש בו ילדים, כלבים או מוצרים משותפים שקניתם יחד ואז עוברים חלוקת רכוש או משמורת משותפת, הכלבה היתה רק שלו. אני אתחיל ואומר שזה קרה לפני קצת יותר מעשר שנים, ואתנצל כמו שכולן עושות מתוך הרגל מגונה כשהן מוציאות שלדים מהארון.

קראו לה זואי, וזה כמובן שם בדוי. הדייט הראשון שלנו היה בערב יום השואה כשהוא הזמין אותי אליו הביתה לצפייה ברשימת שינדלר ולארוחת ערב קלילה שכללה פסטה חריפה במיוחד. אני זוכרת איך התאמצתי לבלוע מבלי לשרוף את כל אבריי הפנימיים, ולהסתיר את העובדה שאחרי כל ביס אני שותה גלון מים. לשמחתי הוא לא שם לב. אולי זה היה רמז מטרים לכך שבמשך כל מערכת היחסים הכה הרסנית שהיתה בינינו הוא ימשיך להיות עיוור ומרוכז בעצמו. אבל זואי לא הפסיקה להסתכל עליי, כאילו הרגישה שאני סובלת סבל רב מהפלפל החריף וקשקשה בזנב לאות הזדהות נשית.

את יום העצמאות העברנו בצפייה בזיקוקים בחלון שהיה ממוקם בדיוק מול בניין העירייה. הוא כמובן דיבר כל הזמן בטלפון וזואי ואני הבטנו אחת על השנייה וחשבנו שהנה זו תחילתה של ידידות נפלאה. שלושה חודשים מאוחר יותר, לאחר שכבר כמעט ואיחדנו כתובות מערכת היחסים העלתה הילוך. אך אני שהייתי עמוסה בתקופת לימודים, והוא שבעיקר היה עסוק בלרצות את אמא שלו ואת כל הקולגות שלו במשרד, כמעט ולא מצאנו זמן להפגש. כשכבר נמצא הזמן היינו עסוקים במריבות. זואי תמיד היתה שם באמצע, עמדה חסרת אונים ונאלצה לברוח לחצר בכל פעם שהטונים היו עולים. והם עלו.

חצי שנה מאוחר יותר כבר ידעתי שאני עומדת לעזוב. הכל היה מתוכנן ואפילו מצאתי דירה. אבל לא יכולתי לעזוב את זואי. ידעתי שאם ניפרד עכשיו זה יהיה בטונים צורמים ולנצח, ואין שום סיכוי בעולם שאשוב לראות את הכלבה. אז נשארתי. חברי הטוב ע' אמר לי שזה כל כך מגוחך שאני מנהלת מערכת יחסים עם כלבה. אבל הוא זה שבסופו של דבר גרם לי לאזור אומץ ולעזוב את דירת הגן המשופצת במרכז תל אביב, ולהמשיך בחיי. בחודשיים לאחר הפרידה הייתי מגיעה בסתר בשעות הבוקר לחצר ומבעד לגדר שהיתה קצת פרוצה שורקת לזואי, עד שיום אחד אחת השכנות המתוסכלות גילתה לאקס שלי את הסוד. ואז הבנתי שזה הרגע לחתוך, שאולי הכלבה היתה רק תירוץ להמשיך להיאחז במשהו שהיה לכאורה מאוד נוח. אולי היא זו שהראתה לי עד כמה אני מפחדת לעזוב משהו מוכר גם אם הוא רע והרסני, ובעיקר גרמה לי לשאול את השאלה: מדוע אני כל כך מפחדת להמשיך הלאה?. בסופו של דבר שחררתי והמשכתי, והעולם אפילו לא רעד.

אין תגובות

מישהו לרוץ איתו

30 שנה חלפו מהריצות הקבועות המשותפות בבית הספר היסודי, גם אז ומסתבר גם היום,
עדיף לפעמים לברוח מלהתוודות

 

חמישה קילומטרים עוברים בריצה כמעט בלי מאמץ. הרוח נושבת בגבי ומצליחה להעיף אותי קדימה
כדי שאף אחד לא ישיג. אפילו הצעקה כבר לא נשמעת בחלל האוויר כי משבי הרוח חזקים כל כך וקצת
סותמים לי את האוזניים. ואוזניים אצלי זה דבר בעייתי, שלוש פעמים אושפזתי בגלל אוזניים, שלוש
פעמים עד גיל 12, ועד היום אני לא מסוגלת להכניס את הראש למים או לא ללעוס מסטיק כשהמטוס
נוחת. והוא רץ מאחורי, תמיד מאחורי. ילד שמנמן שלא מפסיק להתנשף וכל כך רוצה לעצור אבל לא
מעז להוציא מילה מפיו עד שאומר משהו. ואני כרגיל שותקת. שתיקה היתה חזקה בעיני תמיד מכל
מילה אפשרית שאפשר לומר. כל משפט חשוב שיהיה, הפך להיות וחסר משמעות ברגע שעבר את
תיבת התהודה והגיע אל אזניהם של העוברים והשבים שתמיד בהו בי בדממה. אז שתקתי, והוא רץ
בקו ישר, בדיוק מאחור, בזווית שכזו שמקשה עליי לראות את צל גופו הכבד. וברגעים שלא נסתמו לי
האוזניים אהבתי להקשיב לצליל נשימותיו של הרץ המתנשף מאחור. זה שהיה צעיר ממני בשנתיים
ובמונחים של גילאי בית ספר יסודי, נחשב עדיין ילד של ממש. אך אולי משהו במסיביות הפיסית שלו
ובנוכחות הגברית הדי מפותחת שהיתה לגילו, חשתי ביטחון. מישהו ששומר לי על הגב, מישהו שיהיה
רחב מספיק שיוכל לתפוס את כל החרבות שעפו לכיווני.
תמשיכי קדימה, מישהו בראשי צועק לי ואני מיד מרימה את המבט השמוט וחוזרת להביט אל האופק.
שום דבר לא יעצור אותי עכשיו. לא הקריאות, לא הקללות לא הגיחוכים מאחורי הגב. לא הברוגז ברוגז
לעולם, לא הפחד מהעתיד, לא המורים, לא המורות, לא האנשים עם הקלסתרונים בטלוויזיה שכל
השכונה תלתה את פרצופם המעוות והמפחיד על העצים. לא על השמועה שאחד מהם מסתובב אצלנו
בגינה ואסור להיכנס אליה לבד כשמתחיל להחשיך. לא הרעש המוזר הזה שהיה מופיע תמיד כשהיו
משאירים אותי לבד בבית. לא הדפיקות החלשות בדלת, לא החושך מתחת למיטה, לא כשהתחבאתי.
אפילו לא החורף, לא הקריאות מהמרפסת לחזור הביתה כי מתחיל להיות מאוחר ויש מחר בית ספר,
לא המחשבה ששוב לא הצלחתי להכין שעורים כמו שצריך. אך אם היה משהו שגרם לי להמשיך ולרוץ,
היו אולי רק החלומות בהקיץ, המחשבות על הקיץ, הכמיהה לחוף הים, לימי שישי עם המשפחה, לסדר
הקבוע של השגרה שאינה נגועה בימי חול, ולתקוות שגרמו לי להאמין שכשכל הגיל הזה ייגמר כבר
אוכל שוב להתחיל מחדש. ועדיין, שנים מאוחר יותר, אותה נפש ,אותן חמישה קילומטרים, אך ללא
מישהו קבוע ששומר על צילי מאחור שלא ייפגע, מידי פעם מזדמנים להם שומרי סף חסונים, הם באים
והולכים ואני מידי פעם מביטה אליהם ורוצה לעצור לרגע, להביט לאחור לראות שוב את מה שהיה,
לעמוד עם הגב למסלול.
שלושים שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי חוזרת לרוץ. הפעם לא כדי לברוח אלא כדי להשתחרר. ואני
שומעת מישהו רץ מאחורי באיזה מירוץ מטופש שארגנה העירייה. מסתובבת ורואה אותו ממש
במקרה, או שלא. הוא עדיין צעיר ממני בשנתיים אבל נראה מבוגר הרבה יותר. מגדל לו את הכרס
האופיינית לאיש משפחה מהוגן ובעל תפקיד חשוב במשרד ממשלתי. הוא לא מזהה אותי, אני נראית
לו צעירה מידי מכדי להיות זו שהוא רץ אחריה אז באמצע שנות השמונים. נראה שהוא קצת מתרגש.
נדמה לי שגם אני. רציתי להמשיך ולדבר אבל פתאום כבר לא היה על מה. אז צעקתי לו "טוב לראות
אותך"

אין תגובות

אוטו חדש

אַבָּא קָנָה חִפּוּשִׁית פוֹלְקְסְוָגֶן מוֹדֵל 1957 לֹא הָיָה בָּהּ מַזְּגָן אֲבָל גַּם בַּדִּירָה לֹא הָיָה לָנוּ מַזְּגָן

וְהַחִפּוּשִׁית נָסְעָה דֵּי לְאַט אֲבָל הִגַּעְנוּ אִתָּהּ לַדְּרַיְב אִין
הָיָה סֶרֶט טוֹב עַל סִינְבָּד הַמֶּלַח וְאִמָּא הוֹצִיאָה סנְדְּבִיצִ'ים עִם הַרְבֵּה חֶמְאָה וּגְבִינָה מְלוּחָה בּוּלְגָּרִית וְעַגְבָנִיּוֹת עֲסִיסִיּוֹת טְרִיּוֹת עַל הַמָּסָךְ הַגָּדוֹל הִתְרוֹצֵץ ארוֹל פלִין בֵּין גַּגּוֹת בַּגְדָּד

וּבִמְכוֹנִית אַחַת בָּחוּר הוֹרִיד לַחֲבֵרָה שֶׁלּוֹ אֶת הַחֻלְצָה ואֶת הַחֲזִיָה. עַד הַיּוֹם אֲנִי לֹא זוֹכֵר שׁוּם דָּבָר מֵהַסֶּרֶט.

אין תגובות

סוף התוכן

הגעת לקצה; איו יותר פוסטים.

סגירת תפריט

I-TEM

בית הספר היחיד בארץ ללימוד מקצוע העיתונות

  • ללמוד מאנשי התקשורת הטובים ביותר
  • תכנית לימודים יסודית המשלבת תאוריה ותרגול מעשי
  • סטאז' והשתלבות בתעשייה
  • תרגול טכניקות של ראיון ושל כתיבה
  • סיורים מקצועיים בגופי העיתונות

לפרטים ולהרשמה

כתבו לנו

CONTACT