"חורשות את הלילה"
על פניו, זה מדיף איכשהו ניחוחות של פדופיליה. אבל בשום סעיף של שום ספר חוקים לא מופיע איסור מפורש נגד העובדה שגבר עצבני בן 68 יחווה דעה על סרט הטובל כולו בתוך ההוויה של גימנזיסטיות בנות 18 ופחות. ואם כך הם פני הדברים מהבחינה החוקית, אז קדימה לעבודה!
מולי היא שמיניסטית. חננה כבדת משקל, ילדה טובה במובן הכי רע של המונח; תולעת ספרים, חביבת המורים, נשיאת מועצת התלמידים, ואחת שכבר הספיקה להתקבל ללימודים באוניברסיטת ייל היוקרתית. החברה–הכי–טובה שלה היא איימי הלסבית. כלומר, היא עדיין לא ממש כזו, משום שהיא ביישנית נורא, וכל הזמן קוברת את עצמה בתוך ספרי הלימוד, ומעדיפה בשלב זה מעשים מגונים שהיא עושה במסתרים לבובת פרווה של דב פנדה. אבל כשהיא תגיע ללמוד באוניברסיטת קולומביה, היוקרתית בערך כמו ייל, היא כבר תקרע לבנות שם את הצורה.
בינתיים, מולי ואיימי, שתמיד תמיד עושות–שיעורים–ביחד, מתכוננות ליום המחרת, שהוא יום הלימודים האחרון בבית הספר התיכון בלוס אנג'לס. דווקא אז, רגע לפני שהכל נגמר כאילו, נופלת על אוזניה של מולי השקדנית הידיעה המזעזעת שכל הערסים הכבדים של הכיתה, וגם השרלילה המוצצת לבנים, התקבלו אף הם ללימודים במוסדות אקדמיים מהדרג העליון. סטנפורד, הרווארד, ג'ורג'טאון וכאלה. והרי הם אף פעם לא פקדו את הספרייה, ומעולם לא טרחו לבזבז את שנות ההתבגרות שלהם על שטויות כמו ציונים והתחנפות למורים. ובכל זאת, כעת הם מצויים באותה נקודת זינוק לחיים שהיא ואיימי מצויות בה.
התובנה מפוצצת המוח הזו מדרבנת את שתי הבנות, שמעולם לא חוו מסיבה מהי, לצאת ולקרוע את העיר בלילה האחרון לפני התבגרותן. והן צריכות להספיק המון; להשתכר, להסתמם, להתפשט בפומבי, לתפוס לעצמן (בהתאמה) בן או בת. הן חייבות לבצע בלילה גורלי אחד את כל מה שהחמיצו לאורך השנים שבהן שיננו ספרים וחוברות עזר.
למעשה, "חורשות את הלילה" הוא גלגול מעודכן למשל העתיק ההוא של איזופוס על אודות הנמלה העמלנית ההיא, שטרחה כל הקיץ על מנת לאגור מזון לימי סגריר בעוד הצרצר, השכן הפוחז שלה, בילה בשפת הים, בשירה וריקודים וזימה מפורשת, בלי לתת דעתו שיש גם מחר. הסוויץ' המפתיע שמבצע "חורשות את הלילה" במוסר ההשכל של המשל הזה, הוא שהצרצר ממשיך ליהנות גם בלילות הקרה, בלי להזדקק לנדבות שהנמלה הנוקדנית תואיל להשליך לכיוונו. בהוליווד, בניגוד גמור לאיזופוס היווני, חובת ההוכחה היא כעת על הנמלה.
קומדיות בית ספר תיכון הן ז'אנר מוכר (ודי נחות) שמלבלב בעשור האחרון. בעיקר מאז שהגיקים שולטים בסצינה, וג'אד אפאטו וחוג הנתונים להשפעתו בהוליווד מובילים את מסיבות ההתבגרות. "חורשות את הלילה" הוא התשובה הנשית לכך, ורפרוף על שמותיהן של ארבע הנשים שחברו יחד להכין את התסריט לסרט הזה (סוזן פוגל, אמילי הלפרן, קתי סילברמן, שרה הסקינס), מרמז גם על המוצא האתני המשותף להן (הזהה לזה שמעצב לאיימי שומר את הקריירה השופעת שלה), שיש בו כדי לחדד עוד יותר את המסרים המובנים מאליהם על אודות אותה עצמאות נשית עכשווית לגילוייה המגוונים.
"חורשות את הלילה" הוא קודם כל קומדיה וגינאלית, שבה בדיחות הווסת מחליפות את הומור בתי השימוש המקובל בקומדיות התיכוניסטים באמריקה. איימי, למשל, מחליטה לדחות לזמן מה את לימודיה בקולומביה על מנת לטוס לבוצואנה שבדרומה של יבשת אפריקה, כדי ללמד את נשות המקום הפראי ההוא את רזי השימוש בטמפון (זאת, משום שריח דם מדרבן את האריות, ואולי העריות, המשוטטים בשטח, לצאת לטרף קל. תסריטאיות, כל הכבוד!). הומור המקביל לפסקול הנאדות המוכר בסרטי אדם סנדלר.
מובן שפער הגילים העצום, והבדלי התרבויות, בין הצופה/כותב לבין הדמויות המקפצצות בטיפשות אינסופית על הבד, מונע התייחסות ממש עניינית לנעשה ב"חורשות את הלילה". אבל באופן כללי, ותוך הקפדה על מרחק נגיעה, אפשר לומר שהסרט די מפתיע לטובה. הצוות הכל–נשי (השחקנית הוותיקה אוליביה ווילד עושה פה את בכורתה כבמאית), מתפרע אומנם על הבד, אבל נזהר מהעמסה של עודפי וולגאריות שאפיינו, למשל, סרטי קופה בכיכובה של הקומיקאית המבוגרת הרבה יותר מליסה מקארתי ("מסיבת רווקות", "מרגלת", "מכסחות השדים").
ביני פלדשטיין, בתפקיד מולי, מובילה את העלילה בתפקיד קולנועי שדומה מאוד לזה שבנה לפני תריסר שנים את הקריירה המצליחה של האח הבוגר שלה, ג'ונה היל, בסרט "חרמן על הזמן". קייתלין דוור, כאן איימי, העזר כנגדה, פחות דומיננטית על הבד, ומקשה בכך על גיבושו של איזון קומי ראוי.
"רוקטמן"
צפייה בסרט המוזיקלי "רוקטמן" מעלה שהוא מכיל פוטנציאל לסדרת דרמה מרובת פרקים: פרק אחד שיעסוק ביחסיו עם אביו (סטיבן מקינטוש הצפוי), ועוד אחד ביחסים עם אמו (בריס דאלאס הווארד המיובשת). וגם פרק נרחב במערכת הלא פתורה של קשריו עם התמלילן ברני טופין (ג'יימי בל המוצלח), שעמו עבד בצמידות עשרות שנים. וגם פרק על יחסי התלות/עבדות עם מנהלו/מאהבו ג'ון רייד (ריצ'רד מאדן הסתמי). פרק פוטנציאלי מסקרן בסדרה הדרמטית הזו יכול היה לגולל את תעלומת נישואיו לגרמנייה רנטה בלאואל (סלנקה שנמקר הלא מורגשת), ואפשר היה בקלות למלא כמה פרקים ברצף בסיפורי ההתמכרויות שלו לאלכוהול, סמים ומשקפיים בעלי מסגרת רחבה.
אלא שמפיקי "רוקטמן" (וביניהם אלטון ג'ון עצמו, וכן בן זוגו הנוכחי דיוויד פורניש) העדיפו מיוזיקל על פני דרמה. מן הסתם, משום שגיבור הסיפור המוחצן הוא אחד מאומני הפופ היותר קופתיים בתבל. אף שההחלטה עצמה לגיטימית בהחלט, דומה כי מה ששולט בה הוא בעיקר הבלבול או חוסר הכיוון הסגנוני. שכן נקודת המוצא, או ליתר דיוק הלייטמוטיב שאליו שבות ומתכנסות הסצינות המוזיקליות מדי עשר דקות, הוא מעמד דרמטי מובהק, שיכול לצבור עוצמה רק אם הוא מגיע בהקשר דרמטי.
כאמור, אחת לכמה דקות מופיעה הדמות המאופרת של אלטון ג'ון בפני חברי קבוצת תמיכה וגמילה מהתמכרויות ממאירות, בווידוי שאמור לפתוח צוהר, ולאחר מכן עוד צוהר ועוד אחד ועוד אחד, אל קרעי נפשו המסוכסכת של אומן הפופ וההתחפשויות. אומן, או אולי סתם ציניקן, שהשכיל לתעל אותן החל משנות ה–70 לתזרימי מזומנים שביצרו את מעמדו כאחד מעשירי בריטניה. טכניקת הווידוי המקובלת בקבוצות תמיכה שכאלה הופכת לקריקטורה נלעגת אם היא משובצת שלא בקונטקסט מלודרמטי תואם. ב"רוקטמן", מה לעשות, זה לא קורה (בגלל הגדרת הסרט כמוזיקלי), ומכאן הכשל הבולט ביותר שלו.
נקודת המוצא של הסיפור היא, אם כך, רטרוספקטיבית. כמו בלהיט הקריוקי הנצחי של פרנק סינטרה, "I DID IT MY WAY", ניצב אלטון ג'ון הבוגר והמצולק מנזקי החיים (זה קורה מן הסתם בסביבות שנת 1990) מול קבוצת המאזינים האוהדת של המתמכרים–הנגמלים, ומנתח לאחור פרקים טעונים בביוגרפיה שלו. כל וידוי זוכה למעין קליפ–רוק משלו, שאמור להתחבר לרכבת מוזיקלית מרובת קרונות.
אומנם מהבחינה הפסיכולוגית מעניקה ההתבוננות לאחור סוג של פרספקטיבה מפוכחת, אולי אנליטית, לכל ביוגרפיה באשר היא, אך הרי לא זה מה שמצופה מפנטזיה מוזיקלית. אולי זהו גרעין השעמום שבוקע מ"רוקטמן", שרצף הווידויים–זיכרונות שהוא מכיל נפתח בשנות ילדותו הקשות של הילד רג'ינלד דוויט, שלימים ישנה את שמו בניסיון להימלט ממשפחתו המסרסת. מדובר בילד פלא מוזיקלי, שבדידותו מובילה אותו הרחק מהקן המשפחתי הצונן שבו נולד אל מרחקי האסקפיזם של הרוק'נרול. משם הדרך כבר פתוחה אל הגשמת כל חלום, כנגזר משם הלהיט שלו "GOODBYE YELLOW BRICK ROAD", המרמז על הילדה דורותי וחופן ידידיה, גיבורי "הקוסם מארץ עוץ".
הקולנוע הממוסחר ההוליוודי אוהב אותם כשהם מזמרים. סיסי ספייסק נטלה את האוסקר בעבור גילום לורטה לין ב"בתו של כורה הפחם", וכך עשו גם ג'סיקה לאנג כפטסי קליין ("שמיים כחולים"), ריס ויתרספון כג'ון קארטר ("הולך בדרכי"), או מריון קוטיאר בתפקיד אדית פיאף ("החיים בוורוד").
גם ג'יימי פוקס חייב את הפסלון המוזהב שנח אצלו בסלון לדמות של ריי צ'רלס (בסרט "ריי"), שלא לדבר על הזוכה הטרי רמי מאליק, שהשתחל לתוך זיכרון הפרידה מפרדי מרקיורי ("רפסודיה בוהמית"). קשה לראות את טארון אגרטון, בדמותו של אלטון ג'ון, פוסע בדרכם. נכון שהוא עושה מאמץ יתר ומבצע מחדש, בקולו שלו, את הלהיטים שמכרו מיליונים, אבל אין שום דבר ייחודי, או מעורר אמפתיה, בדמות המוזיקאי שמוקד העניין בו הולך ודועך ככל שמתקדם הסיפור אל עבר סוף שנות ה–80 או תחילת ה–90, במקום שבו בחר התסריטאי לי הול לעצור לפתע את רצף הווידויים.
*המדור פורסם לראשונה במוסף מעריב
