פמיניזם וטלוויזיה

המהפך שעשתה רשת HBO בשוק הטלוויזיה האמריקאי

  • המאמר התפרסם לראשונה במוסף סוף השבוע של מעריב יוני, 2018.

 

  • בנות הארבעים והחמישים בינינו יודעות את האמת. "סקס והעיר הגדולה" היא
    לא עוד פיקציה טלוויזיונית על נעליים של מנולו בלאניק, סקס, מיסטר ביג
    וחלומות שלא יתגשמו לעולם בניו יורק. בדיוק כפי ש"בנות" היא קולו של דור
    ה Y כך "סקס והעיר הגדולה" היא הקול הנשי של דור הX וקו התפר. אבל
    לפני שאשכנע את מי שקורא מהצד וסבור שמדובר בעוד טלנובלה קלילה
    לנשים, עם דמויות סטטיות ריקות מתוכן ועקבי סטילטו, זה אולי הרגע לתת
    קרדיט למי שהיתה שם קודם: מרי טיילור מור, האישה הראשונה בטלוויזיה
    האמריקאית שגילמה רווקה, עצמאית ואשת קריירה בקומדיית מצבים שביים
    ג'יימס ל. ברוקס והפכה לאחת מתכניות הטלוויזיה המוצלחות של שנות
    השבעים. "המופע של מרי טיילור מור" שימש השראה לסדרות על נשים
    שנוצרו בהמשך, כגון "מרפי בראון", "אלי מקביל", "עקרות בית נואשות",
    "בנות" וכמובן "סקס והעיר הגדולה", במעין אבולוציה מתבקשת על שינוי
    בתפיסת הייצוג הנשי בטלוויזיה האמריקאית. דהיינו, לא עוד עקרות בית עם
    סינר ענק שעומדות לצד בעליהן, אם כי נשות קריירה שמחפשות אהבה אך גם
    אם אין אחת כזו בנמצא, הן עומדות יפה מאד על הרגליים.
    ב 6 ביוני מלאו 20 שנה בדיוק לשידור הפרק הראשון בסדרה ששינתה את
    השיח הנשי בטלוויזיה האמריקאית ונתנה ביטוי פמיניסטי, עוצמתי, חסר עכבות
    לסוגיות שהיו עד אז טאבו או שנותרו בגדר שיחות רכילותיות: סקס,
    אורגזמות, ויברטורים. מתי בפעם האחרונה ראה מישהו בסוף שנות התשעים
    שד חשוף בטלוויזיה בסצנת הנקה?
    ב"סקס והעיר הגדולה" דיברו על הכל, על אימוץ, על הפלות על בגידה, על
    מציצות, על סרטן השד ואיך לא גם על גברים. בוודאי תופתעו לקרוא כי הדיון
    על אהבה לא היה כלל ועיקר בסדרה. הבנות קארי, מירנדה, שארלוט וסמנתה,
    אמנם מחפשות יחסים בריאים עם גברים, אלא שהקשר ההדוק ביניהן והחברות
    העמוקה היו משמעותיות יותר מכל קשר עם גבר שהפציע בסדרה בין אם לפרק

ובין אם לעונה שלמה. אחד הציטוטים הידועים הממחישים זאת הוא באופן
מפתיע של שארלוט, שדמותה התכתבה עם נשות הרומן הרומנטי של המאה ה
19 המחפשות אהבה לנצח, כשהיא אומרת ברגע של חולשה לאחר פרידה:
"אולי אנחנו הבנות, הנפשות התאומות האחת של השנייה והגברים, הם רק
נועדו כדי שנוכל להשתעשע איתם".

"סקס והעיר", שודרה בין השנים 1998-2004- להוציא שני סרטי המשך
כושלים באורך מלא, שמעריצי הסדרה המכורים כמוני, נוהגים להתעלם
מקיומם – והיא עוקבת אחרי קארי ושלוש חברותיה. שלוש מהן בנות שלושים
פלוס מלבד סמנתה המבוגרת מהן בעשור. מירנדה עורכת דין, שארלוט אוצרת
האמנות, סמנתה אשת יחסי ציבור וכמובן קארי בראדשו בעלת טור בשם "סקס
והעיר הגדולה" בעיתון הניו יורק סטאר (הדמיוני).
ההשראה לסדרה היו סדרת טורים שכתבה לניו יורק אובזרבר הסופרת קנדיס
בושנל, שהיתה בליינית ניו יורקית וכתבה מידי שבוע על חיי המין של רווקות
בעיר. הטורים הפכו לספר שזכויותיו נרכשו על ידי המפיק דארן סטאר ורשת
HBO שהיתה החלוצה והאמיצה ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות באותה
תקופה.

לא קיים בסדרה פרק בו צופה כלשהי מפינה נידחת כלשהי בעולם לא צעקה אל
המסך "גם אני, גם אני, זה קרה גם לי" בהקשר כזה או אחר – ואין זה משנה
אם היא מזדהה יותר עם קארי או מירנדה. כל אחת מהדמויות אמנם מוצגת
בקיצוניות אך נשים רבות מתייחסות לאלמנטים שונים בכל אחת מהן. מנקודת
מבט מעמיקה יותר אפשר לומר שארבע הדמויות מייצגות כל אחת צד אחר
בנשיות המודרנית. הן אמיתיות ומופשטות בעת ובעונה אחת, מורכבות מבחינה
רגשית וסגנונית ועל אף שהן מעל גיל 30 ורווקות, הן לא רווקות אומללות, הן
נשים עצמאיות שנהנות מסקס, אלכוהול וקניות.
זה הזמן לציין שבשנות התשעים רוב הדמויות הנשיות בטלוויזיה האמריקאית
הוצגו בקונסטלציה של 'קבוצת תמיכה נשית'. ב"סקס והעיר הגדולה" העניין
בולט אפילו יותר ועל אף המחלוקת בהצגתן הקיצונית של הדמויות – האפיון
המוגזם, הנעליים היקרות, הפזרנות הניו יורקית שנדמית לעיתים כלקוחה מתוך
פנטזיית סינדרלה מודרנית של נערה מהפריפריה – מערכת היחסים ביניהן
חזקה, מחויבת ומרגשת. כששארלוט יולדת את בתה הביולוגית אחרי טיפולים
רבים קארי, נוטשת את מיסטר ביג שלקח אותה לנסיעת פרידה, לה כה ציפתה,

בכרכרה בסנטרל פארק ורצה אל בית החולים. בסוף העונה השישית כאשר
סמנתה חולה בסרטן מי שסועדת אותה היא דווקא קארי החברה הטובה ולא
המאהב.
אם כך מדוע היתה מוצגת הסדרה לעיתים קרובות בעיני הביקורת כסט מביך
של דימוי נשי? לרבים לא היה קל להפריד בין הסצנות המתארות בחופשיות
סקס אנאלי, שלשות, וזיופי אורגזמות לבין התמה העיקרית והיא האופן שבו
גברים ונשים מבינים זה את זו לא נכון. אי אפשר להתעלם מכך שהדיונים
הנדירים בטלוויזיה – במעצמה שמרנית – על יחסי מין לא היו מתאפשרים ללא
עזרתן של תנועות פמיניסטיות מהגל השני והשלישי שהניפו את דגל
השוויוניות והשחרור המיני. לא רק זאת אלא שהחירות המינית שהדמויות
נהנות ממנה בסדרה מוצגת ללא כל טון שיפוטי לאורך העונות, בין אם מדובר
בהרפתקאות המין הסוערות של סמנתה, בין אם ברומנטיקה חסרת התקנה של
שארלוט או ברומן שמנהלת קארי עם ביג בזמן נישואיו לנטאשה.
העונה הראשונה החלה בשבירת מוסכמות בימוי מוכרות. קארי, הגיבורה
הראשית מדברת בשני הפרקים הראשונים לא רק בקריינות אל הצופה אלא גם
מביטה ישירות אל המצלמה. טקטיקה שנועדה לגרום לצופה להבין שהוא עומד
לחזות במשהו שטרם ראה. ועל אף שהעונה הראשונה היתה קלילה יותר מאלה
שהגיעו אחריה, היא יצרה במהירות תערובת חמצמצה של מצבי סאטירה
שהפכו לרגעים כנים ושוברי לב שמגלים לנו שעל אף הלוק המתוקתק, העבודה
הנחשקת והדירה במנהטן, קארי בראדשו היא אנטי גיבורה מובהקת.
בעונה הראשונה הביקורת היתה צוננת, על אף הפופולריות של הסדרה שעד
שנת 2000 עמדה במקום הראשון בדירוג הצפיות של HBO, היו כמה מבקרים
ממן זכר שהגיבו לפרקים הראשונים בהתנשאות. אלא שלא רק גברים השמיעו
קולות שכאלה, שרלוט רייבן הפובליציסטית הפמיניסטית של הגארדיאן
הזהירה את חבריה שלא לכתוב על הסדרה ואף טענה מאוחר יותר "לא יכולתי
לשאת את הרעיון שמישהו מאמין שהערימה חסרת הערך הזאת רלוונטית
מבחינה תרבותית". למרות הביקורת היו מי ששיבחו את הצגתה הרעננה של
דמות האישה החד הורית בטלוויזיה, לא עוד אישה קשת יום, אלא אשת
קריירה שלא מוותרת על רצונותיה על אף שהרתה.

מקייב מציין: "המבקרים שהפכו אותו לרדוד או ריק לא היו באמת מבינים את העבודה התרבותית
שעושה סקס והעיר. סיפורי נשים סיפרו אחרת. בתקופה שבה הפמיניזם היה כמו פלואוריד במים, כל

ההבטחה הזאת לא ממש שם. לנשים האלה היה כוח כלכלי כדי להיות מסוגלות להגדיר את עצמן
ולדעת שהן לא צריכות גבר, אבל הן עדיין רודפות אחרי האגדה ".

קארי ושרלוט הרומנטיות, מירנדה וסמנתה הציניקניות, שרלו וסמנתה הן פמיניסטיות מהגל החדש
אחת מהן סמנתה מתייחסת למין עצמו בחופשיות וובעוצמה. שרלוט דווקא רואה את עוצמתה של
האישה

באופן חריג ביותר, הדמויות עצמן היו סמלי. כפי שכתבתי במקום אחר – והתווכחתי, לעתים קרובות
שיכורה, במסיבות קוקטייל – ארבעת החברים פעלו כדמויות כמעט אלגוריות, המחוברות לדיונים
עכשוויים על חיי נשים, הממופים לאורך שלושה רצפים חופפים. הראשון היה רגשי: קארי ושרלוט היו
רומנטיות; מירנדה וסמנתה היו ציניקנים. השני היה אידיאולוגי: מירנדה וקארי היו פמיניסטיות של גל
שני, שהאמינו בשוויוניות; שרלוט וסמנתה היו פמיניסטיות של גל שלישי, שהתמקדו בניצול כוחה של
הנשיות, מזוויות מנוגדות. השלישי התייחס למין עצמו. בהתחלה, מירנדה ושרלוט היו נועזות, ואילו
סמנתה וקארי היו ליברטינות. באורח מטריד, ככל שהתקדמה ההופעה, החלה קארי לדאות בזהירות,
הרחק מחופש, מחשש.

קארי בראדשו עצמה החלה להיראות כמראה לאישה אחרת: היא היתה דמותו של בעל הטור בניו יורק
אובזרוור, קנדס בושנל, "אנתרופולוגית מינית" איתנה על המשוטטים לפריטים עיוורים. כאשר הראיון
הראשון, דארן סטאר, וצוות הכתיבה שלו, בעיקר נשים, התאימו את הטורים של בושנל, הם שינו את
הקארי הקפואה, ושפכו אותה לגופה החמה של שרה ג'סיקה פרקר. הוציאה פטפוט עם סנוז, שחוש
האופנה המתקדמת שלה לא נועד למשוך גברים לנישואים. במשך חצי תריסר פרקים, קארי היתה
חוקר שמח ומסקרן, ועישנה עם מודליסטים. לו היתה נשארת כך, היתה זו אולי עוד "מרי טיילר מור":
קומדיה עליזה ומעצימה על הרפתקאותיה של אשה אחת בעיר הגדולה.

כשהפרק הראשון של הסדרה שודר בישראל הייתי בת 21, לאורך עשרים השנים האחרונות מי
שהיתה האיידול שלי קארי בראדשו שאולי התוותה לי את הדרך שאז כלל לא ידעתי שאפסע בה
בעצמי ככותבת טורים לעיתון, עם שיער שלא מסתדר במזג אוויר לח ועם מיסטר ביג אחד או שניים

אוסף של קריאות אקדמיות שנועדו לכאורה למעריצים, ספרו של מקייב ואקאס בחן את השיח המתייחס
לאופנה, למיניות, לנשיות המודרנית, להומור הנשי ולפמיניזם של גל שלישי. המופע סיפק הרבה כדי
ללעוס.
"סקס והעיר הגדולה כתבו נטל עצום של אחריות ייצוגית", נזכר מקייב.
"אז כמה הופעות לבוא ככה שבו הם צריכים לעשות הכל. אם אתה חושב על 'אתה שרלוט או קארי'
שיחה, אתה לא יכול להיות כי הדיון על הסופרנוס. זה באמת טפח על רוח הזמן ".
קונספט של תיבה'
כי סקס והעיר הגדולה היה על HBO גם להגדיר אותו מלבד הנסיעה הקומדיה אחרים. "דבר אחד
שחלוצי HBO הוא רעיון הקופסאות שבו תוכל לעצור, לתפוס את האובייקט ולהביט בו באופן שלא נעשה
קודם. היתה תחושה שההופעות האלה רצו לתפוס משהו מהרגע ".
זה מעורר שאלה בוערת: איך סקס והעיר הגדולה להחזיק מעמד, 14 שנים לאחר מותו?
"דבר אחד על טלוויזיה זה באמת יכול להיות הזמן שלה הוא שאתה יכול לראות את זה מיושן," מציין
McCabe. "יש דברים שהמשיכו הלאה, בייחוד מבחינת אופנה וסגנון. אתה מתחיל לקרוא מחדש תווים
ומישהו כמו סם, שהיה מהפכני באותה עת, עומד בתור אופי יפה במובנים רבים. מעניין לראות עד כמה
השראה זו היתה – תחושה של שחרור וחיים ללא אשמה ".
במקום זאת, קארי נפלה תחת הקרון של מר ביג, הסקסאי, המסתיר רגשית, בעל הון של ארבעים
ושלוש ששיחק כריס נות'. מכאן ואילך, מהנה כ"סקס והעיר הגדולה", היא גם הרגישה כאילו היא
מתכוונת לדחוף את משאלתה לזיהוי הקהל, מה שמעורר חרדה כהקלה. היא החליפה את הסצנה
הראשונית של הקומדיה הרומנטית, מ"גם אני! "ל"אם אני מחבבת אותה?" גבר שנרקם כמעט מתוך
דגלים אדומים, ביג לא היה שם כדי להציל את קארי: במקום זאת, "האהבה הגדולה" שלו היתה הרעלה
איטית. היא הסתחררה, נעשתה חרדה, אובססיבית, ולמרות קסמה, היתה מרוכזת בעצמה בפראות –
במילותיה שלה, "האישה המפחדת שפחמה את שפיותה." היחסים שלהם נראו בדאגה מצד חבריה,
שלא היו, כפי שמרטין מציע, סתם "טיפוסים", אבל תיאורים של פרוסה צרה של מנהטן עשירה
במנהטן, שלושים ומשהו: הוואספי גלרינה, עורכת הדין הפמיניסטית הליברלית, הפובליציסטית של
הכוח הדקדנטי.

האנטי גיבורה הראשונה קארי בראדשאו
מצד אחד, סקס והעיר הגדולה מחזקים את הרעיון שאתה צריך להיות רזה ולבן ויפה כדי להצליח, אבל
מצד שני זה באמת על כוח של ידידות. זה היה אולי להראות את הראשון כדי לכסות נשים מדבר על
היחסים שלהם. זה לא לוקח את עצמו ברצינות, הוא מזהה את הכיף במערכות יחסים אלה.

אלי מקביל היה ממש מעצבן. אני חושבת שהבמאי היה אנטי-פמיניסטי, ולכן זה תמיד הפך את סיפור
העלילה להיות אנטי-נשים.

הרשם לתקשורת מדיה: חדשות עבור מקבלי חדשות
קרא עוד
אבל בריג'ט ג'ונס תמיד התלוננה על כמה שמנה היא, ולמרות שהסקס והעיר הזאת ממש רזה, הם
יושבים ואוכלים פיצה ולא מתנצלים על כך. בריג'ט ג'ונס תמיד לבד, מדברת על איך שהיא לעולם לא
תמצא גבר, ואף על פי שהם מדברים הרבה על גברים, הפילוסופיה היא שלמרות שהגברים ישתנו,
החברות שלהם תהיה שם לנצח. במובנים מסוימים הוא מתייחס גברים כמו גברים יש נשים לטפל
בעבר, אבל יש להם לב, הם תמיד אכפת לגברים. אחד הצדדים הרע של זה כי הוא כל כך צרכני,
האובססיה עם נעליים מגוחך. אבל זה טלוויזיה נוחות – בהיר וצבעוני ומהנה.

לין סגל
הפרק האהוב עלי היה האחרון בסדרה האחרונה, שם סמנתה מודה בגילה. היא אומרת, "אני בת
חמישים מזויפים וגאה בזה!" זה גרם לבי לשיר בשמחה לשמוע את זה. כל העניין הזה לא נדון כך קודם
– זה היה חגיגה של נשים מזדקנות. האפיזודה האהובה עליי היתה זו שמניולו בלאניקים של קארי
נגנבה במסיבה – כל הדיאלוג הזה על "הוצאתי כסף על מתנות לחתונה ועל ילדים של אנשים אחרים
ואף אחד לא חגג את העובדה שאני רווקה".

כאילו אנחנו צריכים להזכיר כי בסוף 1990 היה עידן הזהב של הטלוויזיה, 2018 מסמן את יום השנה ה –
20 של סדרת אהובים רבים, ביניהם דוסון קריק, זה 's 70s הצג וויל וגרייס. עם זאת, כאשר הופעה של
דארן סטאר על ארבעה חברים בניו יורק שודרה ב -6 ביוני 1998, מעטים יכלו לנבא, אחרי כמה
מערבולת ראשונית, את החיים המוקסים סקס והעיר הגדולה תוביל את האוויר במשך שש השנים
הבאות. פחות או יותר היה יכול לחזות את המורשת המתמשכת שלה.
כאשר הסדרה של לנה דנהם, שהופיעה לראשונה ב- HBO ב -2012, היא מיהרה לסחוט את הכובע
שלה לקומדיה של סטאר. השוואות בין שתי ההצגות היו בלתי נמנעות, בהתחשב בכך ששניהם הציגו
קבוצה של ארבע בנות שונות המניעות את חייהם המקצועיים והאישיים בעיר ניו יורק.

בהחלפה בין שושנה לבנות (זוסיה מאמט) לבין ג'סה (ג'מייקה קירקה), מסכמת שושנה את תכונותיהם
האישיות במונחים של הדמויות ממין והעיר. "את בהחלט קארי עם, כמו, כמה היבטים של סמנתה,
ושיער שרלוט. זה כמו שילוב ממש טוב. אני חושב שאני בהחלט קארי בלב, אבל לפעמים. . . לפעמים
סוג של סמנתה יוצא. ואז, כשאני בבית הספר, אני בהחלט מנסה ללבוש את כובע מירנדה שלי ".
סינתיה ניקסון, ששיחקה עורכת הדין הצינית מירנדה הובס, הודיעה בחודש שעבר על כוונתה לרוץ
למושל ניו יורק. הפרשנות של טוויטר ניהלה סולם רחב, מאנשים שהאשימו את סקס והעיר הגדולה
עבור ג'נטריפיקציה של ניו יורק, לאחרים התבוננו כי ניקסון לא תהיה הראשונה שתעשה את הקפיצה
מחדשות לשולחן ציבורי. במקום אחר, הפוליטיקאית כריסטין קווין דחתה אותה כ"לסבית בלתי

מסויגת". משתמש Twitter @racheld ציין בצורה מבריקה: "מירנדה עבור המושל הוא הסוף ל- SATC,
שמגיע לנו כל כך עשיר".

התברר כי רבים התקשו להפריד בין ניקסון, פעילה מחויבת של חינוך ציבורי ונישואין, מתפקידה
המפורסם ביותר.

"מצד אחד, תפקידה בסדרה היה כאיש בטוח ומקצועי, והיא מגיעה לשוק הפוליטי עם האישיות הזאת",
אומרת דיאן נגרה, פרופסור ללימודי קולנוע ותרבות המסך באוניברסיטת UCD.

"מצד שני, היא הודיעה על שאיפותיה הפוליטיות בתקופה שבה אנו נמצאים ללא תשלום עם
הפוליטיקה האמריקאית, שבה החוקים הישנים על הצורך לצבור ניסיון אינם חלים עוד. היא פוטרה
כטירונית, אבל היא קיבלה את פניה בעיקר כניו יורקי אמיתי, והחלק שלה בסקס והעיר עוזר לחזק את
הזהות הזאת "

כאשר חברים מצאו חיים חדשים על נטפליקס, הניח כי גל חדש של אלפי שנים, שכבר היה מאוהב
בנוסטלגיה של שנות ה -90, יחבק אותו. מה שאף אחד לא העלה על דעתו היה קהל צעיר יותר, שהביע
הסתייגויות מהסיפורים של הסיטקום, ותאר אותם כטרנספוביים, הומופוביים, בגודל איסט וסקסיסטי.

אפשר לטעון, כי אותן ביקורת עשויות להיות מסודרות במין והעיר; אחרי הכל, זה סיפור של ארבע נשים
לבנה cisgender אשר לעתים קרובות עיוורים זכות שלהם. באחד הפרקים, קארי זורק חובב דו-מיני (או
"מינית מבחינה מינית"), ומבטל ביסקסואליות כ"מחלף בדרך לגיי טאון ". סמנתה משתמשת גם
בשמצות טרנספוביות, המתארות את השכונה שלה "אופנתית ויומית בלילה" (עונה 3). חמותה של
שרלוט באני לא נהנית ממנדרין פוד ולא תיהנה מילד מנדרינית. הפופולריות של מרטין
#WokeCharlotte מוכיחה כי אלפי שנים (במיוחד צ'לסי Fiarless ו לורן Garroni) הם מוחאים כפיים
כמה סקס ואת העיר של מיושן מיושן.

אין תגובות

קריצות

סיפור קצר מאת: טליה לוין

 

שונאת ערק. נרתעת מריח או טעם של אניס. סוכריות אניס מצליחות להוציא לי את התיאבון. וישנם  טעמים נוספים שאני לא יכולה לסבול: סוכריות דרז'ה למשל. אותן סוכריות שהיו עטופות באריזת רשת עם סרט, ומחולקות בחתונות אי אז בשנות השמונים. כמו גם ריחן של הלחמניות המתוקות שהיו מונחות באולמות האירועים, המקבלות את פנייך במעין משב ארומה מחניק המעביר את בלוטות הטעם עד לסף בחילה, ספק מרעב ספק מהתרגשות. והרי תמיד מגיעים רעבים לאירועים הללו ויוצאים מהם רעבים עוד יותר. הפעם הראשונה בה ראיתי עוף שלם מונח על השולחן היתה באולמי דליה ברחוב המסגר. בר מצווה או ברית. ילדה בת עשר שהמלצר שלא הפסיק להביט עליה, עד שהניח את העוף האומלל שהיה קשור בחוטים וממנו בקעו ניצני אורז שאיימו לברוח החוצה. שרוף ועסיסי מבחוץ, יבש ואדמדם מבפנים. עברו יותר מעשרים וחמש שנה מאז, ואני עדיין חייבת לשתות כמה כוסות של מים בכל פעם כשאני נזכרת בטעמו המדובלל. בעוף האומלל. ובמלצר הזה שאחר כך יקרוץ לי ויקרא לי למדרגות, ואני אסרב. וכרגע לפני שינסה למשוך איזו בת דודה רחוקה אל עבר המחסן, אני אעבור שם במקרה ואציל אותה. אחר כך אבא שלה ירדוף אחריו במדרגות וידביק אותו לקיר. ומנהל האולם יתחנן שלא נזמין משטרה, ובכל זאת אל תשכחו שזו בר מצווה או ברית, ולא נעים מהאורחים. אבל זה כבר לא משנה.

ומאז אני אשנא אירועים באולמות גדולים. אהיה סרבנית חתונות, ובריתות ובר מצוות. אשחק את המשחק של חיי בכל פעם כשתגיע הזמנה בדואר, ואעשה את עצמי חולה. כואבת לי הבטן, אני לא רוצה ללכת. כך כמה שנים ברציפות, עד שאגדל ואבין שלא יקרה לי כלום אם אני לא רוצה, לא במדרגות, לא במחסן, לא בשירותים ולא עם שום מלצר או מנהל אולם.

אחר כך כולם יפסיקו עם אולמות האירועים, והלחמניות שעושות בחילה, והעוף השלם במרכז השולחן. וישלחו עם ההזמנה גם מפה והוראות מדויקות לדרך בתוך יער או חירבה עם דרך עפר וחול שנכנס לנעליים. וערב קיץ אחד נמצא את עצמנו עם סבא וסבתא ודודה ונהג מונית ששכרנו מראש כדי שייקח אותנו ליער מסוים, כדי לחגוג עם זוג שמעולם לא פגשנו. אבל לא נעים כי חייבים ללכת, ואי אפשר להבריז ובטח שלא לשלוח הודעת טקסט אי אז בשנות השמונים. ואני זוכרת את הצלחת שהכנו לנהג המונית שחיכה לנו כמעט שלוש שעות ברכב. מיטב האוכל היהודי הלא ברור במרקמו היה מונח על הצלחת, והוא שאינו מורגל בהלכות הרגל הקרושה יאכל בחוסר חשק ויביט אליי מהמראה האחורית כמשווע להצלה. "החמודה מאחור נראית לי ממש רעבה", הוא ינסה לחמוק באלגנטיות מדודה שלחצה עליו לסיים מהצלחת. ואני אהיה נחמדה מידי. כרגיל. כפי שתמיד הייתי, מרצה את כולם. בערמומיות הוא יעביר אליי איזו חתיכה של "פולקע" שתעשה לי בחילה לאורך כל הנסיעה. לא לפני שיקרוץ לי במראה בדיוק כמו המלצר מ"דליה", קריצה שתסמן לי לבוא ולהציל אותו מן האבדון של חייו. ואני אשתוק, אנגוס בפולקע וארצה להקיא. והוא ימשיך לנהוג בכביש המהיר, בחשכה. ומידי פעם יחליף איתי מבטים דרך המראה האחורית, למרות שאעמיד פני ישנה. כשנגיע הביתה אני אפתח את דלת המונית עוד לפני שהיא תעצור באופן סופי, ואברח משם. לא לפני שיכעסו עליי ויסבירו כמה מסוכן מה שעשיתי. ומאז אני אשנא לא רק ערק, סוכריות אניס, לחמניות מתוקות של אולמות אירועים ועוף מכובס שלם. אני אשנא גם עצירות פתע , מושב אחורי במונית וקריצות.

אין תגובות

כאב ותהילה

שניצר על סרטו החדש של פדרו אלמודובר

 

בחודש הבא, אין מה לעשות נגד זה, יציין אלמודובר את יום הולדתו ה–70, והבריאות גם היא כבר לא כל כך איי–איי–איי. אולי שילוב האלמנטים הזה הוא מה שדרבן אצלו את הצורך הפנימי להתחיל בסיכומים. שהרי גיל מתקדם ובריאות מתערערת הינם בבחינת מסלול המראה אידיאלי לאוטוביוגרפיה המוסרטת "כאב ותהילה", סרטו העלילתי ה–22 של פדרו אלמודובר, שנוסקת השבוע על בתי הקולנוע בארץ.

אמרתם אלמודובר, אמרתם צבעוניות בוהקת. אמרתם אלמודובר, אמרתם התפרקות, אם לא התהוללות, מודעת מחוקים חברתיים מוסכמים. אבל "כאב ותהילה" הוא הניגוד לכל זה; מקרין מתוכו אפלולית, דכדוך ותחושה מתמשכת של דאון וחידלון. במרכז הסיפור מעמיד אלמודובר, מהמצליחים בקולנועני תבל בשלושת העשורים האחרונים, את העתק דמותו שלו, את סלוואדור, במאי סרטים ממדריד, שאיבד כל רצון ליצירה ועיקר מאבקיו היומיומיים הם נגד מכאובי הגוף שלו. סלוואדור צלח זה עתה ניתוח בגבו, שהותיר אותו מוגבל בתנועותיו. אם מצרפים לכך את תסמונות הוורטיגו שהוא לוקה בהן, ואת הטנטון המנסר בקביעות באוזניו, ברור שהקולנוען המצליח (לשעבר) הוא בבחינת שבר כלי הנזקק לאספקה שוטפת של משככי כאבים, ומאוחר יותר של הרואין, העוזרים לו להעביר איכשהו את ימיו. מובן שעל סרט חדש אין כלל מה לדבר עם סלוואדור, שכן יבשו מעיינות היצירה שלו. בחומר הרקע שהוכן עבור העיתונות ובראיונות שפיזר לאורך פסטיבל קאן, ששם התמודד "כאב ותהילה" בתחרות הראשית, חזר אלמודובר ואישר שהוא עצמו לקה, ועודו לוקה, באותם התחלואים שבהם הוא מאפיין את גיבור סרטו. ולא רק זאת. על מנת לכונן אצלו מעין מתח ודריכות של בריאה מחודשת, עיצב הספרדי הנודע את בן דמותו – בגילומו המרשים של אנטוניו בנדרס – כשהוא ארוז כולו במעטפת האישית של אלמודובר. במילים אחרות: הבגדים שבנדרס עוטה על עצמו, כשהוא משחק את סלוואדור, נלקחו מהמלתחה הפרטית של אלמודובר, וכך גם הנעליים וחיקוי הפריזורה הייחודית שלו. גם החלל שבו בנדרס נע – הריהוט, קישוטי הקיר והציורים – הושאלו מביתו של הבמאי ממדריד. יותר אוטוביוגרפי מזה קשה כבר לדרוש מסרט קולנוע.

 

אלמודובר, יוצרם של "נשים על סף התמוטטות עצבים", "הכל אודות אמא" ו"לחזור", נולד למשפחה ענייה, ועשה את שנות ילדותו בסביבה כפרית שהייתה פרימיטיבית, לדבריו, עד שנקלט במערכת החינוך הדתית–קתולית, שעל הפגעים והנזקים החמורים שזו גרמה לו סיפר סרטו האישי "חינוך רע" (2004). בגיל 17 עקר הנער פדרו למדריד, ובה חבר לתנועת מחתרת אומנותית, שניסתה לערער את הקיפאון ששרר אז בספרד, שהייתה עדיין נתונה תחת רודנותו של פרנקו. ההמשך ידוע: עם הסתלקותו של הרודן הפאשיסטי ב–1975 קרסו כמו מאליהן חומות המוסר המזויף והצביעות הדתית, ומדריד הפכה למעין מגנט לניסויים אומנותיים ולחריגים חברתיים, ובכלל זה הלהט"ביות לגילוייה השונים. בתוך קריית השמחה הזו החל אלמודובר לנתב את הקריירה הפילמאית שלו, שהחלה בסרטו הסקנדליוזי "דפוק, דפוק, דפוק אותי חזק" (1978). ב־20 הסרטים הארוכים שעשה לאחר מכן, ביצר אלמודובר את מעמדו כאחד המבטאים המובהקים של העידן הפוסט־מודרניסטי באירופה, עד שהוא הגיע ל"כאב ותהילה", סרטו העלילתי ה–22, שעשייתו כמו נתקעה בביצה טובענית. *** פדריקו פליני נזקק לפחות זמן, ולהרבה פחות סרטים, על מנת לחוות את אותו ניסיון חיים. אצל האיטלקי הגדול זה קרה ב–1963, לאחר שהספיק כבר לעשות שישה סרטים ארוכים, ועוד שלושה חלקי סרטים. התמוטטות בריאותית ותחושות של ואקום יצירתי מנעו מפליני את הגישה ליצירת אומנות, ואת התהליך הנפשי שקרה לו אז הוא השכיל לצלל, לזכך ולהריק אל כלים קולנועיים ב"שמונה וחצי" המהולל, שיש הרואים בו עד היום את הפסגה העליונה שאליה העפיל הסרט האירופי מעודו. אלמודובר, כמו תלמיד צייתן (או כמו חקיין) נטל מ"שמונה וחצי" את הכל: את נקודת הזינוק של במאי חולה הנתון בשבר יצירתי; את המבנה המורכב של הסיפור המשנה פאזות באופן טבעי מהתרחשויות בממד ההווה אל רצף בלתי נשלט כמעט של חלומות, זיכרונות ילדות וקטעי סרטים מצולמים, האמורים לשקף תודעה מודחקת. מפליני הועתקו לכאן גם צירי העלילה המשניים, שמעניקים בכורה לאמו של הבמאי, שקמה מקברה על מנת לערוך חשבון מאוחר עם בנה–לא–תמיד–יקירה, וכן למייצגים הרשמיים של המעורבות הקתולית בסדר היום של הכפריים: הכמרים המקומיים, מוסדות החינוך הצבועים וכניעות הכפריים בפני מוסדות הכנסייה.

 

ומהמקור האיטלקי בחזרה אל החיקוי הספרדי. סלוואדור, המתבצר בדירתו המסוגננת מחמת מכאוביו התכופים, מוטרד יום אחד בשל טלפון המגיע מהסינמטק של מדריד. מסתבר שהנגטיב של אחד מסרטיו, זה שהופק ב–1987, שופץ וממנו הוכן עותק חדש של אותו סרט ישן. מנהלי הסינמטק מבקשים מהיוצר המסתתר מהעין הציבורית לצאת מכלאו העצמי ולשאת דברים באוזני אלה שיגיעו לצפות בעבודתו הנושנה.

סלוואדור מהסס להיחשף בפומבי בגרסת ההווה שלו – כשגופו שבור ורוחו שפופה, ויוצר קשר עם אלברטו, השחקן שגילם את הדמות המובילה בסרט הזה. אלברטו מתגלה כשחקן מובטל השקוע בעולם הזרקות ההרואין. בעסקת קח ותן של בני אדם מוחלשים, אלברטו מסכם עם סלוואדור להקציב לו פלח ממנות הסם שלו, בתמורה לזכות שמעניק לו הבמאי להשתמש באחד מסיפוריו הקצרים כבסיס להצגת יחיד, שאותה הוא מזדרז להעלות בתיאטרון שוליים במדריד.

 

על שלוש רגליים קולנועיות ניצב הרובד הזה בעלילת "כאב ותהילה". על "חוק התשוקה", שאלמודובר אכן ביים לפני 32 שנים; על "דבר אליה", שאותו יצר ב–2002; ואיך לא, גם על "שמונה וחצי" של פליני. ב"חוק התשוקה" פרש אלמודובר מערכות יחסים מסועפות, שבסיסן בתלות שבין במאי סרטים, גיבור העלילה שם, לבין שני מאהבים שלו. בין הסצינות ב"דבר אליה" משולב גם אותו סיפור קצר, המשמש ב"כאב ותהילה" כבסיס למחזה היחיד שמציג אלברטו. את סרטו של פליני על אודות רוחות העבר הטורדות את מנוחת הבמאי מייצג ב"כאב ותהילה" מישהו המגיח מערפילי העבר. שמו פדריקו, והוא אינו אלא אהבת חייו של סלוואדור המיוסר. פדריקו, מה יותר קולע מזה?

 

***

 

באופן כללי ניתן לומר כי צפייה רצופה ב"חוק התשוקה" וב"שמונה וחצי" יכולה לחסוך את ההליכה לסרטו החדש של אלמודובר. שכן שני הסרטים הללו אוצרים בעלילותיהם, כמו גם בשפה האומנותית הייחודית שלהם, את כל מה שהספרדי מנסה לסכם פעם נוספת בסרטו החדש. ועיקר הכוונה לנקודה החשובה הבאה המיניות ועשיית קולנוע.

 

רגע גילוי המיניות הוא גם הרגע שבו מקבל עליו הקולנוען את עול היצירה. כאילו מדובר בגזירה משמיים. אצל פליני ב"שמונה וחצי" זהו אותו מומנט שבו נחשף הילד–שיהיה–לבמאי אל דמותה המבעיתה/מפתה של סראגינה עבת הבשרים, שאינה אלא המופקרת הרשמית של עיירת הולדתו. ב"כאב ותהילה" נחשף סלוואדור בן ה־9, מי ששני עשורים מאוחר יותר יהפוך לסמל נערץ על הגייז, למכמני גופו העירום של שיפוצניק. הגבר הצעיר הזה, שמתקין לאמא של סלוואדור את המטבח על אביזריו, מתרענן במקלחת קיצית, ועושה זאת לנוכח עיניו של ילד הכפר, ההמום מפלא הבריאה שמתנוסס במפשעתו של הגבר הצעיר. בשני המקרים, בשני הסרטים, עסוקים הגיבורים/קולנוענים בעיקר בסוגיה האם בכלל ניתן לעצב מחדש על הבד רגע פסיכולוגי כמוס ומכונן זה.

 

לכל עבר שם מסתתר אותו רגע אישי כמוס, יש מפתח משלו. אצל מרסל פרוסט, בספרו רחב המידות "בעקבות הזמן האבוד", זוהי עוגיית מדלן שמרקם טעמיה והריח שלה, פותחים לרווחה את מרחבי עברו של הגיבור, ואת הדרך לתיקון וגאולת נפש. אצל אורסון וולס ב"האזרח קיין", זהו זיכרון ילדות על אודות מזחלת שלג הקרויה רוזבד. אצל סלוואדור שחייב לשוב אל המצלמה ואתרי ההסרטה, על מנת לגאול את גופו ונפשו הדועכים יחד, זהו ציור נאיבי של חובבן מהכפר, המסכם את כל מה שהילד, שבגופו הקטן הוא היה כלוא פעם, השתוקק אליו. הציור הזה, שצויר כשסלוואדור היה בן 9 בלבד, מתגולל לו בשוק פשפשים בברצלונה, שם ניתן לקנות זיכרונות משומשים במחירי מציאה, ועד שהבמאי המשותק מבפנים לא יניח עליו ידו, לא תשוב אליו ברכת היצירה. אולי לא הגילוי הפסיכולוגי הכי מסעיר שבעולם, אבל זה מה שאלמודובר בן ה–70 מסוגל להציע כיום.

 

בנדרס מצוין בתפקיד סלוואדור המזדקן והולך, משתף כאן פעולה בפעם השביעית עם אלמודובר. חובקות אותו בסרט הזה כמה מוותיקות השבט. פנלופה קרוז, פעם חמישית עם פדרו שלה; ססיליה רוט, פעם שמינית עם הבמאי; וחולייטה סראנו בת ה–84, שזו לה הופעתה השישית אצל אלמודובר.

 

*פורסם לראשונה בטורו האישי של מאיר שניצר במוסף סוף השבוע של מעריב. אוגוסט 2019

אין תגובות

מישהו לרוץ איתו

30 שנה חלפו מהריצות הקבועות המשותפות בבית הספר היסודי, גם אז ומסתבר גם היום,
עדיף לפעמים לברוח מלהתוודות

 

חמישה קילומטרים עוברים בריצה כמעט בלי מאמץ. הרוח נושבת בגבי ומצליחה להעיף אותי קדימה
כדי שאף אחד לא ישיג. אפילו הצעקה כבר לא נשמעת בחלל האוויר כי משבי הרוח חזקים כל כך וקצת
סותמים לי את האוזניים. ואוזניים אצלי זה דבר בעייתי, שלוש פעמים אושפזתי בגלל אוזניים, שלוש
פעמים עד גיל 12, ועד היום אני לא מסוגלת להכניס את הראש למים או לא ללעוס מסטיק כשהמטוס
נוחת. והוא רץ מאחורי, תמיד מאחורי. ילד שמנמן שלא מפסיק להתנשף וכל כך רוצה לעצור אבל לא
מעז להוציא מילה מפיו עד שאומר משהו. ואני כרגיל שותקת. שתיקה היתה חזקה בעיני תמיד מכל
מילה אפשרית שאפשר לומר. כל משפט חשוב שיהיה, הפך להיות וחסר משמעות ברגע שעבר את
תיבת התהודה והגיע אל אזניהם של העוברים והשבים שתמיד בהו בי בדממה. אז שתקתי, והוא רץ
בקו ישר, בדיוק מאחור, בזווית שכזו שמקשה עליי לראות את צל גופו הכבד. וברגעים שלא נסתמו לי
האוזניים אהבתי להקשיב לצליל נשימותיו של הרץ המתנשף מאחור. זה שהיה צעיר ממני בשנתיים
ובמונחים של גילאי בית ספר יסודי, נחשב עדיין ילד של ממש. אך אולי משהו במסיביות הפיסית שלו
ובנוכחות הגברית הדי מפותחת שהיתה לגילו, חשתי ביטחון. מישהו ששומר לי על הגב, מישהו שיהיה
רחב מספיק שיוכל לתפוס את כל החרבות שעפו לכיווני.
תמשיכי קדימה, מישהו בראשי צועק לי ואני מיד מרימה את המבט השמוט וחוזרת להביט אל האופק.
שום דבר לא יעצור אותי עכשיו. לא הקריאות, לא הקללות לא הגיחוכים מאחורי הגב. לא הברוגז ברוגז
לעולם, לא הפחד מהעתיד, לא המורים, לא המורות, לא האנשים עם הקלסתרונים בטלוויזיה שכל
השכונה תלתה את פרצופם המעוות והמפחיד על העצים. לא על השמועה שאחד מהם מסתובב אצלנו
בגינה ואסור להיכנס אליה לבד כשמתחיל להחשיך. לא הרעש המוזר הזה שהיה מופיע תמיד כשהיו
משאירים אותי לבד בבית. לא הדפיקות החלשות בדלת, לא החושך מתחת למיטה, לא כשהתחבאתי.
אפילו לא החורף, לא הקריאות מהמרפסת לחזור הביתה כי מתחיל להיות מאוחר ויש מחר בית ספר,
לא המחשבה ששוב לא הצלחתי להכין שעורים כמו שצריך. אך אם היה משהו שגרם לי להמשיך ולרוץ,
היו אולי רק החלומות בהקיץ, המחשבות על הקיץ, הכמיהה לחוף הים, לימי שישי עם המשפחה, לסדר
הקבוע של השגרה שאינה נגועה בימי חול, ולתקוות שגרמו לי להאמין שכשכל הגיל הזה ייגמר כבר
אוכל שוב להתחיל מחדש. ועדיין, שנים מאוחר יותר, אותה נפש ,אותן חמישה קילומטרים, אך ללא
מישהו קבוע ששומר על צילי מאחור שלא ייפגע, מידי פעם מזדמנים להם שומרי סף חסונים, הם באים
והולכים ואני מידי פעם מביטה אליהם ורוצה לעצור לרגע, להביט לאחור לראות שוב את מה שהיה,
לעמוד עם הגב למסלול.
שלושים שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי חוזרת לרוץ. הפעם לא כדי לברוח אלא כדי להשתחרר. ואני
שומעת מישהו רץ מאחורי באיזה מירוץ מטופש שארגנה העירייה. מסתובבת ורואה אותו ממש
במקרה, או שלא. הוא עדיין צעיר ממני בשנתיים אבל נראה מבוגר הרבה יותר. מגדל לו את הכרס
האופיינית לאיש משפחה מהוגן ובעל תפקיד חשוב במשרד ממשלתי. הוא לא מזהה אותי, אני נראית
לו צעירה מידי מכדי להיות זו שהוא רץ אחריה אז באמצע שנות השמונים. נראה שהוא קצת מתרגש.
נדמה לי שגם אני. רציתי להמשיך ולדבר אבל פתאום כבר לא היה על מה. אז צעקתי לו "טוב לראות
אותך"

אין תגובות

אוטו חדש

אַבָּא קָנָה חִפּוּשִׁית פוֹלְקְסְוָגֶן מוֹדֵל 1957 לֹא הָיָה בָּהּ מַזְּגָן אֲבָל גַּם בַּדִּירָה לֹא הָיָה לָנוּ מַזְּגָן

וְהַחִפּוּשִׁית נָסְעָה דֵּי לְאַט אֲבָל הִגַּעְנוּ אִתָּהּ לַדְּרַיְב אִין
הָיָה סֶרֶט טוֹב עַל סִינְבָּד הַמֶּלַח וְאִמָּא הוֹצִיאָה סנְדְּבִיצִ'ים עִם הַרְבֵּה חֶמְאָה וּגְבִינָה מְלוּחָה בּוּלְגָּרִית וְעַגְבָנִיּוֹת עֲסִיסִיּוֹת טְרִיּוֹת עַל הַמָּסָךְ הַגָּדוֹל הִתְרוֹצֵץ ארוֹל פלִין בֵּין גַּגּוֹת בַּגְדָּד

וּבִמְכוֹנִית אַחַת בָּחוּר הוֹרִיד לַחֲבֵרָה שֶׁלּוֹ אֶת הַחֻלְצָה ואֶת הַחֲזִיָה. עַד הַיּוֹם אֲנִי לֹא זוֹכֵר שׁוּם דָּבָר מֵהַסֶּרֶט.

אין תגובות

המסע שלי לעיתונאות

תמיד תהיתי אם העובדה שלא למדתי תקשורת באופן מסודר חיבלה לי בעבודה בשנים הראשונות שלי כעיתונאית. בדיעבד, אני יכולה לומר בפה מלא, שלו למדתי בבית ספר שהיה מעניק לי את כל הכלים הפרקטיים בעבודה, ייתכן והייתי מקצרת לעצמי תהליכים רבים על הדרך. אני מניחה שבעיקר היו נחסכים לי כמה מפחי נפש בדמותם של טקסטים מסומנים במרקר צהוב, שכתובים אין ספור ונזיפות של עורך תורן.
למזלי, הייתי מספיק מכורה לתחום העיתונות בכלל ולכתיבה בפרט, כדי לשרוד בו וללמוד ממש מאפס את סודותיו מבוסים נפלאים שעבדתי תחתיהם במשך 15 שנה. כאלה שהיו סבלניים מספיק כדי לתת לי ליווי מקצועי צמוד. דבר שאינו מובן מאליו.
אלא שהיום מפת התקשורת נראית קצת אחרת ממה שהיה לפני עשור ויותר. ריבוי הערוצים, המלחמה בין הפרינט לדיגיטל ועולם הרשתות החברתיות שהופך היום כמעט כל בן אדם עם אינפורמציה למדווח לגיטימי של התרחשויות, גורם לכך שחוקי המשחק השתנו. הן של מערכות העיתונים/ אתרים, הן של מעמד העיתונאי והן של הרלוונטיות של הדיווח.
היום כדי להיות עיתונאי טוב, לא מספיק לדעת לכתוב, צריך לדעת לאתר את המקורות הנכונים, להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, להיות זריז, יעיל, חד ובעיקר להיות זה שידווח ראשון.
ולא רק ב "ניוז" עסקינן, גם כתבי המגזין של היום לא נחים על זרי הדפנה. יש כל כך הרבה סיפורים אנושיים מעניינים וכל כך מעט סבלנות לקוראים לשקוע בכתבה של שישה עמודים במוסף שישי.
אז איך עושים את זה טוב?
כמו בכל דבר צריך קודם כל כישרון, אחר כך צריך להגיע הניצוץ שבלעדיו אני תמיד מייעצת לאנשים ששואלים אותי אם כדאי להיכנס לתחום הזה, שאם הם שואלים אז כנראה שהם לא שם לגמרי. ובסוף אי אפשר לשכוח את הטכניקה. אני מאמינה שטכניקת עבודה נכונה ומשופשפת תגדיל את הסיכויים שלכם להתקבל לעבודה בתחום, ליצור לעצמכם את הקילומטרז', השפשוף בכל תחומי המדיה וכמובן את תיק העבודות הרצוי.
החלום הכי גדול שלי כנערה היה לכתוב טור אישי במוסף שבת כלשהו. ולא רק שהוא התגשם אלא שהגעתי הרבה יותר רחוק ממה שאי פעם ציפיתי שיקרה בתחום העיתונות. הייתי שם, למעלה ולמטה ברע ובטוב, ואני יותר משמחה ומתרגשת להיות חלק מצוות המורים בבית הספר הזה ולעזור למי שכתיבה ותקשורת, הן חלומו הגדול.

לעמוד האישי של טליה לוין במעריב

אין תגובות

המוסד

המחזור ה-32 (מתוך 33) עשה טוב לקבוצתו של אילון בר-דגן. מ.כ חיפה הביסה את עמק יזרעאל 1-5, אבל הסיפור האמיתי הגיע מפתח תקוה – שם בניגוד גמור לכל הציפיות, נווה דוד פ"ת נשארה עם בקבוקי השמפניה פקוקים. דקה לסיום, כששלושים אלף אוהדים שרים: "סגול אלוף", נפלה הפצצה. עדי ארמוזה השווה לגני-תקוה. עכשיו, המשחק הבא (רדיוס ברמת גן, נגד מ.כ חיפה) קובע לאליפות.

45 שנה אילון בר-דגן מאמן כדורגל. יש לו יותר תארים מכל מאמן אחר. שבע אליפויות. שש פעמים גביע. שתי הופעות בליגת האלופות, וכמובן – ההופעה היחידה של נבחרת ישראל באליפות אירופה.

"זה שהוא היה במוסד", אומרים עליו "נותן לו את היתרון היחסי נגד כל מאמן אחר, מוכשר ויודע כדורגל ככל שיהיה".

נוונ דוד של סטליוס קורדניס, המיליארדר היווני-ישראלי, הייתה אמורה לזכות באליפות כבר לפני חודש, אבל פרשת המעילה (שלא ברור אם הייתה או לא) עשתה שם משהו. שלושה הפסדים ותיקו. פער של 11 נקודות נמחק. בית"ר חיפה של בר-דגן צריכה לנצח, והיא זוכה באליפות. ראש בראש. להשיג כרטיס? הצחקתם את מיקי מ"לאן". גם שוק השחור לא היה אפשר למצוא רבע כרטיס.

כל השבוע עסקה התקשורת הישראלית, ולא רק תקשורת הספורט במפגש היזה. פרשני הכדורגל תההו, וניסו לנחש: איך ישחק המאמן האיטלקי של רמת השרון? ילך על תיקו? מסוכן. ינסה לנצח? יכול אמנם, אבל ליאור אלעיני של בית"ר חיפה נמצא ביכולת שיא. ההגעה של נציגי ריאל מדריד לקראת חתימה רק מעוררת אותו, ואחרי הרביעייה שלו ביום ראשון בערב לשוער עמק יזרעאל (שוער נבחרת ישראל שלא ספג ארבעה משחקים עד לחמישייה מחיפה) – ברור שהוא לבדו מסוגל לנצח. הקהל של נווה דוד לא הבין איך זה קרה לו, אבל יצא שערב נעילת הליגה, אצטדיון רמת גן המחודש והמרהיב – צר מלהכיל 50 אלף למאבק חזיתי על האליפות.

בר-דגן, עוד מעט בן 70, ויש לו בעיות שינה גם בלי משחק אליפות על הראש. הוא יושב בלובי של הרודס תל אביב, מלון הבית של חיפה במשחקי חוץ, ומנסה לחשוב איך הוא מבקיע את הבונקר של האיטלקי. הוא הרי יודע שטולומבונרי לא סתם לקח אליפות עולם נגד ברזיל. לא סתם משלמים לו 2 מיליון וחצי ירו לעונה. הוא ישחק בונקר, זה ברור.

"קואוץ', אני לא מסוגל להירדם", אומר לו פתאום אליעיני.

צפריר מביט בשעון. "חצות וארבעים. מה קורה לך?"

"לא יכול להירדם. מה שאני עושה – השינה ממני והלאה. אני מתחרפן. אני חייב לישון. תעזור לי".

"תקשיב", אומר לו בר-דגן "אני הולך לעשות אתך משהו נורא. עושים את זה רק לטובת אליפות.

"מותר לך, עונה לו בסגנון 'הוסמכת סרג'יו' של הגשש מה זה". בר דגן מציץ בשעון. עוד מעט אחת בלילה. בלי אליעיני חד ורענן – אין אליפות, גם לא בתסריט הכי טוב שלו.

אילון בר-דגן לוקח את אליעיני לחדר שלו. סוויטה 500 הנשיאותית. "אתה תישן כאן הלילה. אצלי". הוא מוציא כדור לבן וקטן. "אתה בולע, שם את הראש ונרדם כמו תינוק. זה מהחבר'ה שלי בשירות. דיר באלאק להוציא מלה על זה. סוד לכל החיים".

אליעיני נשבע. בולע, ונרדם תוך שנייה.

בר דגן שומע את נשימותיו של החלוץ הנרדם ונרגע מעט. לא יעזור לאיטלקי כלום. הילד ישן כמו תינוק, והוא יביא לו את האליפות. והוא גם יצליח בעונה הבאה במדריד. ברור לו.

עכשיו הוא יכול לעשות לעצמו כוס קפה ולשים את הראש על מיטת השיזוף במרפסת. עם הרעש של הים התיכון. במילא לישון אין סיכוי. כפית טסטר צ'ויס. קצת חלב, וסוכרזית אחד.

הכל בסדר עם הקפה, עם המים ועם החלב, אבל סוכרזית? לא נשאר! הקופסה הצהובה-ירוקה ריקה. "לעזאזל" הוא פולט "נתתי לו את האחרון".

אין תגובות

כפפות של משי

 

ג'וי גנות עמדה דקות ארוכות והודתה לקהל שגדש את היכל התרבות. מעולם לא הייתה כוכבת ברמתה בארץ. רק לפני שלושה שבועות היא העלתה מופע בבלומפילד. 27 אלף כרטיסים. 329 שקלים לכרטיס. סולד אאוט תוך 40 דקות. יופייה האקזוטי, קולה המרטיט ואישיותה הכובשת יצרו מדונה ישראלית סוחפת.

ג'וי, מנהלת מערכת יחסים עם שון. איש מוסד שפרש, ומצליח מאוד בעסקי אבטחה. נשוי. מנהלה האישי, אשר משעני, רווק בן 46, צמוד אליה כבר 20 שנה. יש הטוענים: הוא שולט בה באופן מוחלט. יודעי דבר אומרים בגיחוך: בדיוק ההיפך. הוא לא יזיז עיפרון מקצה אחד של השולחן לשני בלי אוקיי שלה.

אחרי התלבטות קשה, שנמשכת כבר כמעט שנה, היא מחליטה שבתום ההופעה בהיכל היא תודיע לו, לאשר משעני – אני עוזבת אותך. היא לא שיערה שזה יהיה כל כך קל עבורה. היא לא האמינה שהוא יהיה כמעט אדיש להודעתה הדרמטית. "אני עייף, בואי נסכם הכל מחר, ונסיים את זה יפה". האמת שהיא קצת הייתה בהלם מתגובתו, אבל חשה שאבן נגולה.

הקהל כבר התפזר, ג'וי לוגמת שוט ויסקי ויוצאת עם שון ל"טליה", המסעדה האיטלקית – פתוחה 24/7 – האהובה עליה. אדם מן הישוב צריך להזמין מקום שלושה ימים מראש. היא לא, כמובן. בדרך, כשהיא נוהגת, תמיד התעקשה לנהוג בעצמה, במכונית הבנטלי קונטיננטל שלה, שון אומר שיש לו משהו חשוב להגיד לה. ג'וי מעלה חצי חיוך. "הגיע הזמן היא אומרת לעצמה". כל כך הרבה פעמים שמעה משון, שהוא עוזב את הבית ועובר לגור איתה בסביון, שהיא כמעט חדלה להאמין. הנה, חשבה – רגע נוסף של נחת ביום שלפני שתחגוג 33. טוב שגם לה יש סיפור דרמטי לא פחות. היא תספר לו שעזבה את אשר. הלילה לילה טוב לאהבה, הרהרה. 

בטליה ציפו לה עשרות מעריצים ומעריצות. תמיד משתדלת לסלפף עם כולם. כמובן שזה בלתי אפשרי. שלושה אנשי אבטחה מפלסים לה את הדרך לכניסה, שם הסועדים מקבלים אתה במחיאות כפיים. היא קצת נבוכה. מחייכת לכל עבר, למרות האדרנלין שמעיף אותה, למרות הרעב וההתרגשות. זה למה כל כך אוהבים אותה.

שון קצת מבולבל ומגמגם כשהוא מודיע לה שהוא אכן עוזב את הבית. אבל לא כדי לעבור לגור איתה, אלא עם גבר. ההלם מתחלף בבעתה כשהוא מספר לה מי הגבר. "זה אשר", הוא אומר ועיניו במפת השולחן. "אשר? אשר שלי?" היא מתפלצת. שון סותם. לא מביט לה בעיניים. יש להם רומן ארוך. הם החליטו לצאת מהארון. ג'וי מחייכת, ואומרת לו בהצלחה. הם ממשיכים בשיחה חברית שעה נוספת, שחולפת לה כמו נצח. היא יודעת מה היא תעשה.

היא מורידה אותו ליד הבית, מנשקת על לחיו. נוסעת לביתה, לוקחת את האקדח של שון ששמור אצלה בכספת, בחדר השינה. חובשת כובע צמר ומשקפיים, נכנסת לפיאט אונו של חני, האחיינית שלה שגרה איתה בסביון, נוסעת לבית של אשר, משתמשת במפתח  הסגול, ויורה בו שלושה כדורים. היא יוצאת, עדיין עם כפפות משי זהובות. הכפפות שאיתן היא הופיעה הלילה. סמלה המסחרי. שון שוכב במיטה, ער, כשהיא מתקשרת ואומרת שהיא באה לישון אצלו, כי יש עשרות מעריצים מתחת לבית שממתינים לה כל הלילה. את האקדח היא שמה במגירה התחתונה של השידה בסלון, את כפפות המשי היא מניחה על השולחן, ונכנסת למקלחת.

אין תגובות

איתמר והפנדל המוחמץ. או: סיפור על הכל חוץ מכדורגל

איתמר סיים את הפגישה עם האורח הבלגי ברגשות מעורבים. אחלה עסקה חשב לעצמו, אבל השותף העתידי – לא נראה לו. היה בו משהו עכור. כהרגלו התקשר לאריאלה, למשרד עורכי הדין בו שימשה כשותפה בכירה. משרד המתמחה בדיני נזיקין. לאחרונה יש לו תחושה שמשהו אצלה לא כתמול שלשום. הוא חושב שהיא מסתירה משהו. אולי הוא טועה, ואולי לא. זה כרסם בו. אפילו חלפה בראשו לבקר אצל חוקר פרטי, יענקל'ה מהמילואים, ולהיוועץ בו, אך הוא ביטל אותה, ואף כעס על עצם המחשבה השטותית. אריאלה עתה לו קצר: "עסוקה מון שֶרי", וניתקה. זה היה יותר מדי בשבילו. הוא רתח מזעם. והחשדות חלחלו. הפעם עמוק. מחר, חשב, הוא ילך ליענקל'ה ויפתח את זה. מה שיהיה יהיה. הוא חייב לדעת את האמת, גם אם תהרוס את חייו. כדי להוסיף שמן למדורה – הסלולרי שלו רטט. שתי מילים מאריאלה: "מאחרת קצת". הוא חש איך הדפק עולה. איך הדם טס לראשו.

איתמר נכנס הביתה בשבע בערב. הבית היה ריק. ליהי בחוג לריקוד, ודנה בכדורסל. ניגש לארון התרופות. נטל שני כדורי לוריבן, והתיישב מול הטלוויזיה. בשמונה – משחק העונה בכדורגל. הדרבי. הוא גדל בקריות, והפועל חיפה היתה אחת מאהבות חייו. ניצחון על מכבי והיא במקום הראשון. טוב שיש משחק, חשב לעצמו, כשהחומר הפעיל בכדור הטוב והמרגיע החל להתמוסס בדמו. הוא שילטט בין הערוצים כדי לא לשמוע את טרחנות הפרשנים בפאנל, וציפה לשריקה. בשמונה וחמישה – המשחק יצא לדרך.

שער היתרון בדקה ב-23 הקפיץ אותו, כמו את האלפים הבודדים שנבלעו בתוך הירוק של מכבי באצטדיון המלא בחיפה. עכשיו השעון הוא האויב הגדול ביותר. עוד דקה ועוד דקה. הוא בטירוף שאוחז אותו רק במשחקי כדורגל. המלבן הקטן על המסך שמראה כמה זמן נותר, הראה שיש תוספת של  שלוש דקות. שישרוק כבר, בן אלף, צרח בסלון. 10 שניות לסיום. הוא כמעט התמוטט – פנדל. למכבי, יימח שמם. האם האליפות בורחת? הבועט בועט, השוער עוצר ואיתמר צועק ישששששש שמרעיד את קירות הבית. "מה קרה, יקירי" אומרת אריאלה שנכנסה, והוא אפילו לא הרגיש.

אני אוהב אותך! אמר וחיבק אותה עד שכמעט שבר לה צלע. גופו ומוחו נשטפו באדרנלין, והוא חשב לעצמו: אין צורך ללכת ליענקל'ה מחר.

אין תגובות

העיתונאי ומחדלי הזיכרון האנושי

יש לי תמונות, תמונת למזכרת
ויש אנשים שאני זוכר
אבל אולי בכלל הייתה לי ילדות אחרת
ואולי הייתי ילד אחר

אתם יכולים לקרוא לו פרנואיד, אבל מאיר גולדברג בשירו "ילד אחר" העלה, במודע או שלא במודע, את אחד הנושאים הנחקרים ביותר בפסיכולוגיה חברתית במאה העשרים. עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על הזיכרון שלנו? האם פרטי הזיכרון שלנו הם עובדה? בקצרה: לא.
במשך שנים של מחקר, פעלה חוקרת מובילה בתחום, אליזבת לופטוס, לשכנע את הקהילה המדעית שהזיכרון האנושי נתון להשפעות. כלומר, אם אני זוכרת משהו זה לא מהווה הוכחה שאכן הדבר קרה בדיוק כך. בסדרת ניסויים הראו היא ושותפיה כי ניתן להשתיל די בקלות זיכרונות של אירועים שלא היו ולא נבראו. צוות המחקר אסף, לדוגמא, תמונות של משתתפים בחופשות משפחתיות וערך את התמונות כך שנראה כאילו המשפחה נופשת בכדור פורח. לאחר שהראו למשתתפים את התמונות הללו, רבים החלו לספר חוויות מאותו טיול קסום בכדור פורח, אשר, כאמור, לא אירע מעולם. בניסוי אחר סופר למשתתפים בדרך אגב כי כשהם היו ילדים הם הקיאו לאחר שאכלו סלט ביצים. למשתתפים אחרים באותו הניסוי סיפרו כי הם הקיאו לאחר שאכלו אבוקדו. כאשר כונסו המשתתפים לחדר ובו כיבוד, המשתתפים להם נאמר כי הם הקיאו מביצים נמנעו מהכריכים שהכילו סלט ביצים, והעדיפו את כריכי האבוקדו. לעומתם, המשתתפים להם נאמר כי הקיאו מאבוקדו נמנעו מכריכי האבוקדו והעדיפו את כריכי… סלט הביצים.
מדוע חשוב שאנשי תקשורת יכירו את התופעה הזו?
ערך עליון עבור עיתונאי הוא אמינות. אנו בודקים את המקורות שלנו אינסוף פעמים, מצליבים מידע ומנסים לקבל את התמונה המדויקת ביותר שניתן. התיאוריה של לופטוס מדגישה את החשיבות שבהליך התחקיר העיתונאי אף יותר. חשוב מאוד שנדע לקחת עדויות בעירבון מוגבל, וכן שניזהר מלמשוך בלשוננו- אנחנו עלולים בקלות ובלא כוונה לעוות את הזיכרון של האנשים מהם אנו אוספים את המידע. מחקריה של לופטוס מצביעים בעצם על הצורך בהטלת ספק: גם במה שנאמר לנו, אבל לא פחות מכך- גם בזיכרון שלנו עצמנו.

אין תגובות

סוף התוכן

הגעת לקצה; איו יותר פוסטים.

סגירת תפריט

I-TEM

בית הספר היחיד בארץ ללימוד מקצוע העיתונות

  • ללמוד מאנשי התקשורת הטובים ביותר
  • תכנית לימודים יסודית המשלבת תאוריה ותרגול מעשי
  • סטאז' והשתלבות בתעשייה
  • תרגול טכניקות של ראיון ושל כתיבה
  • סיורים מקצועיים בגופי העיתונות

לפרטים ולהרשמה

כתבו לנו

CONTACT