עשרים ואחת אלף סיבות לגיטימיות מסוגלות נשים למצוא בקלות רבה, כדי לתרץ את העובדה שהן נשארות בקשר שכבר נגמר מזמן. זה מתחיל בעיקר מהפחד הבסיסי ביותר להישאר לבד, ממשיך בעצלות הכרוכה בלחפש עכשיו מישהו אחר, אך ברוב המקרים מדובר על שמירת הסטטוס קוו לפרק זמן נוסף עד אין אינסופי, מהסיבה הפשוטה הנקראת נוחות. נוח. עד שזה באמת לא נוח.

אבל המקרה שלי היה קצת שונה. אני מודה ומתוודה מעל דפי מדור זה שסחבתי לפני מספר שנים קשר במצב של מוות קליני למשך תקופה של כמעט שמונה חודשים, רק כי עדיין הייתי מאוהבת קשות בכלבה שלו. שלא כמו בכל סיפור שיש בו ילדים, כלבים או מוצרים משותפים שקניתם יחד ואז עוברים חלוקת רכוש או משמורת משותפת, הכלבה היתה רק שלו. אני אתחיל ואומר שזה קרה לפני קצת יותר מעשר שנים, ואתנצל כמו שכולן עושות מתוך הרגל מגונה כשהן מוציאות שלדים מהארון.

קראו לה זואי, וזה כמובן שם בדוי. הדייט הראשון שלנו היה בערב יום השואה כשהוא הזמין אותי אליו הביתה לצפייה ברשימת שינדלר ולארוחת ערב קלילה שכללה פסטה חריפה במיוחד. אני זוכרת איך התאמצתי לבלוע מבלי לשרוף את כל אבריי הפנימיים, ולהסתיר את העובדה שאחרי כל ביס אני שותה גלון מים. לשמחתי הוא לא שם לב. אולי זה היה רמז מטרים לכך שבמשך כל מערכת היחסים הכה הרסנית שהיתה בינינו הוא ימשיך להיות עיוור ומרוכז בעצמו. אבל זואי לא הפסיקה להסתכל עליי, כאילו הרגישה שאני סובלת סבל רב מהפלפל החריף וקשקשה בזנב לאות הזדהות נשית.

את יום העצמאות העברנו בצפייה בזיקוקים בחלון שהיה ממוקם בדיוק מול בניין העירייה. הוא כמובן דיבר כל הזמן בטלפון וזואי ואני הבטנו אחת על השנייה וחשבנו שהנה זו תחילתה של ידידות נפלאה. שלושה חודשים מאוחר יותר, לאחר שכבר כמעט ואיחדנו כתובות מערכת היחסים העלתה הילוך. אך אני שהייתי עמוסה בתקופת לימודים, והוא שבעיקר היה עסוק בלרצות את אמא שלו ואת כל הקולגות שלו במשרד, כמעט ולא מצאנו זמן להפגש. כשכבר נמצא הזמן היינו עסוקים במריבות. זואי תמיד היתה שם באמצע, עמדה חסרת אונים ונאלצה לברוח לחצר בכל פעם שהטונים היו עולים. והם עלו.

חצי שנה מאוחר יותר כבר ידעתי שאני עומדת לעזוב. הכל היה מתוכנן ואפילו מצאתי דירה. אבל לא יכולתי לעזוב את זואי. ידעתי שאם ניפרד עכשיו זה יהיה בטונים צורמים ולנצח, ואין שום סיכוי בעולם שאשוב לראות את הכלבה. אז נשארתי. חברי הטוב ע' אמר לי שזה כל כך מגוחך שאני מנהלת מערכת יחסים עם כלבה. אבל הוא זה שבסופו של דבר גרם לי לאזור אומץ ולעזוב את דירת הגן המשופצת במרכז תל אביב, ולהמשיך בחיי. בחודשיים לאחר הפרידה הייתי מגיעה בסתר בשעות הבוקר לחצר ומבעד לגדר שהיתה קצת פרוצה שורקת לזואי, עד שיום אחד אחת השכנות המתוסכלות גילתה לאקס שלי את הסוד. ואז הבנתי שזה הרגע לחתוך, שאולי הכלבה היתה רק תירוץ להמשיך להיאחז במשהו שהיה לכאורה מאוד נוח. אולי היא זו שהראתה לי עד כמה אני מפחדת לעזוב משהו מוכר גם אם הוא רע והרסני, ובעיקר גרמה לי לשאול את השאלה: מדוע אני כל כך מפחדת להמשיך הלאה?. בסופו של דבר שחררתי והמשכתי, והעולם אפילו לא רעד.

הרבה מאוד גורמי אי ודאות משפיעים בימים אלה על הטלוויזיה. שינויים מהותיים חרצו את גורלה, מרגע כניסתה לזירה של המהפכה הטכנולוגית בדמותו של האינטרנט. מה לא נאמר ונכתב, על האינטרנט. כמעט הכל. עוצמתו ניכרת בהשפעתו על האנושות ככלל ובהפיכתו לחלק מחיינו בפרט.

יותר מזה – עצם המחשבה, שכבר לא כל כך מציאותי לנהל את חיינו, ולקרוא את העולם, ללא אותה רשת תקשורת בינלאומית, הפכה למציאות כשלעצמה. שהרי מה החלופה? להתבודד, ולהתנתק מהסביבה? שלא נדע!

כן, זוהי משמעות הפלטפורמה שעדיין לא אמרה את המילה האחרונה, ומה שעשוי יותר לעניין, היא העובדה, שאת אותם משפטים, יכולנו ליחס ואכן ייחסו, להופעתו של שחקן החיזוק הטכנולוגי שפרץ לחיקנו במאה העשרים –  הטלוויזיה.

כיום זה נתפס כבלתי ניתן להשוואה, אבל רק נתפס. הנה תזכורת אחת לכך. הידעתם? האו"ם קבע את תאריך ה 21 בנובמבר כיום הטלוויזיה העולמי. מועד בינלאומי זה נועד כדי להכיר בהשפעות שיש לטלוויזיה על העולם המודרני. יום זה לא נקבע לציון חגיגתו של הטלוויזיה, אלא של המסר שהיא מעבירה לצופים ולעולם. הטלוויזיה היא סמל לתקשורת, ואין בלתה.

כך היה, וכך הוגדר. כך היא עדיין נתפסת בתודעתם של רבים, וכך היא גם הולכת ומתרחקת מהסטטוס ומהתדמית ההיסטורית שליוותה אותה. כן, היא גם וגם.

רק על דבר אחד אין עוררין: נטישתם של רבים את צפיית החדשות בטלוויזיה. מה שהיה נהוג לקרוא "מהדורת השבט"

תאמינו או לא, הכותרת של המדגם האחרון היא: "מפלצות הרייטינג התכווצו". עובדה לא כל כך פשוטה אם לוקחים בחשבון את המסורת שסבבה את הפריים טיים החדשותי. ומה לא קיבלנו ולא עזר: קידמה טכנולוגית, מגוון ערוצי החדשות, ואפילו את אמון הציבור בחדשות הטלוויזיה, ביחס למדיה המתחרה באינטרנט. זאת ועוד, לא הצליחו לשחזר את מה שהיה. מדורת השבט פרשה מצפייתה בחדשות הטלוויזיה.

יהיו אשר יהיו הגורמים שהובילו לכך. ההתרשמות והדאגה מהשינוי החברתי, השבטי, בנוגע להרגלי הצפייה, מעניין במיוחד רק את זכייני הערוצים ומקדמי המדיום. נו טוב, גם את הרוב, שיישוב לחיק הקופסא רק עם שריקת המלחמה, לא עלינו!

אסון גלובלי מפתיע, או משחק כדורגל מיוחד. בקיצור, רוצים אימה או התרגשות.

באחד האֶמֶשים טיילתי עם אשתי, באזור שוק הכרמל. כובע שהיה על אחד הדוכנים, צד את עיני ולאחר משא ומתן קצר (המוכר דרש 30 ש"ח אני ניסיתי 20, ובסוף סיכמנו על שלושים) קניתי כובע שהוקטן למידות ראשי (ראש קטן), ואז הגיע זמן טקס גזירת האטיקט. באותו רגע חשבתי שאני לא רוצה לגזור, לא יודע למה. המשכנו בדרכנו תוך כך שמידי פעם אשתי מעיפה מבט חשוד לעבר האטיקט המוצל.

יצא שכעבור זמן קצר היינו אמורים לטוס להונגריה, החלטתי שאני אטוס לטיול עם הכובע והאטיקט לתפארת. כשפגשנו בנמל התעופה את חברינו, התחילו לחשושים וזכורים לי אף ניסיונות התנקשות. האטיקט יפה אמרה הקטנה, עכשיו נהיה למשל ולשנינה (למעשה היא אמרה אידיוט, אבל כדי לקצר שיפצתי את דבריה). משך כל הטיסה, חברינו ניסו לשדל אותי בדברים להסיר את האטיקט (ולמה בעצם? הוא חלק מהקניה). כשירדנו – הדיילת הראתה סימנים שמשהו מפריע לה (ברור, אנטישמית שכמותה), ובנחיתתנו שמתי לב שלשוטר שהחתים את הדרכונים הייתה בעיה מסוימת להחתים את הדרכון שלי. הוא התקשה להתרכז ומידי פעם הגניב מבט לעבר האטיקט שפיאר את כובעי, אלא שעכשיו סובבתי אותו כך שהיה מול עיני במקום מוגן.

לכל מקום שהגענו בטיול, קיללתי את ההונגרים קוסנאם (התשובה שלי לאפרים קישון: הונגריה היא הארץ היחידה בעולם, שכשאתה מקלל את האנשים, הם מחייכים אלייך ומנידים ראש לאות תודה) הם הראו משהו עם האצבעות בצורת מספריים, לא הבנתי מה בדיוק הם רוצים, או שמא לא רציתי להבין.

היו מקרים שתייר אמריקאי התנדב בניגוד לרצוני לחתוך את האטיקט. שאר חברי הקבוצה לא יכלו לשאת את הפופולאריות שלי בהונגריה (מה הבעיה שלהם? שייקנו גם הם כובע עם אטיקט ולא יגזרו אותו) וטענו שיש בזה משום סיכון שמישהו באחת החנויות יחשוב שהכובע גנוב. הסברתי להם שהאטיקט כתוב בעברית וזו ההוכחה הניצחת שהוא לא מכאן.

עד יציאתנו את הונגריה התחילו איתי כמה בחורות מתוך תקווה נואשת שאני אתן דווקא להן את הכבוד לגזור את האטיקט, הפופולאריות שלי עלתה פלאים. בעיקר בקרב הנשים.

כמו כן, היו גם כמה ניסיונות לגזוז את האטיקט, ניסיונות שלא צלחו לאור העובדה שהייתי בכוננות אטיקט. לקראת שובנו לארץ שמתי לב שהיו כמה אנשים עם כובעים ואטיקט בידם, תופעה די מוזרה אם חושבים על זה.

אז אם תגיעו להונגריה ותראו אנשים עם כובע ואטיקט עדיין מחובר אליו – דעו לכם שאת התופעה הזו יסד, איך לא – יהודי.

היינו בחרמון! אני וילדיי, סימנו עוד וי על מפת ארץ ישראל שלנו, וי שעד היום לא יכולתי לסמן בעצמי. פעם, בערך כשהייתי בת 15, נסענו לצפון, זו לא הפעם היחידה שנסענו לצפון, אבל בפעם הזו תכננו לעלות לחרמון, היעד הסופי היה חבר שגר בצפת, חשבנו שעל הדרך נוכל לשלב נסיעה לחרמון.

בגלל סופת שלגים עצומה, ראינו קצת את השלג למרגלות ההר אבל לא הגענו אליו, כמו משה רבנו: שעמד על הר נבו וראה את הארץ המובטחת אך לא זכה להיכנס אליה. ככה גם אני, הגעתי לחרמון אבל לא זכיתי להיות בו ולהיכנס לתוכו. אלא שהיום, היום הייתי כבר ממש בפסגת החרמון.

נסענו לחרמון ביום רביעי. וזה היה די מרגש: לקום בחמש בבוקר לארוז אוכל ובגדים חמים לשעת הצורך ברכב, ולנסוע. כמובן שהיה גם תרמוס עם קפה. חוויה של ממש. 

מכיוון שבכל פעם דחיתי את הנסיעה לשם מפאת המרחק הרב וחוסר ההתמצאות הגיאוגרפית שלי, הצטרפנו לחברים ואנחנו מתוכננים לנסוע ביחד, יותר כיף לנסוע עם חברים וגם זה מדרבן אותי לעשות את המאמץ ולהוציאו אל הפועל. 

אלא שכנראה שבגיל 44 חדות הרגשות כבר לא בשיאה: ההתקהות כבר החלה ובגדול, כן התרגשתי אבל לא נפעמתי וליבי לא דפק בעוצמה יתרה: הלבן ,לבן יותר מרחוק: מקרוב הוא יותר אפרפר עם נטייה לחום, וגם קר בידיים וקצת קרחי כזה, פחות כמו צמר גפן, שלפחות אצלי בראש כך נתפס השלג. ומאחר ולגלוש במדרונות זו חוויה שנבצר ממני לחוות ולמען האמת גם לגלוש במזחלת מרגיש לי קצת מגוחך בגילי המופלג ואפילו קצת מסוכן, אפילו שזה נעשה בישיבה.

מעבר להתקהות הנורמטיבית של החושים שמתרחשת בגיל 44, גם פוטנציאל ההתרגשות שיכולתי לחוות היה די מוגבל. אלא שעל אף ההסתכלות הצינית מעט על המתרחש האמת שהיה ממש כיף וגם הר החרמון כבודו במקומו מונח, ואכן יופיו ראוי להתפעמות והערכה.

בערך מאזור צפת התחלנו לראות את הפסגות הלבנות והמושלגות מבצבצות והוצפנו ברגשות שמחה והתרגשות. נסענו באוטו, במצב רוח מרומם מוכנים ומזומנים למפגש עם השלג. "אמא, תשכירי לנו מזחלות נכון?". לגלוש במגלשיים זה לא משהו שאנחנו מיומנים בו או בכלל יודעים, ואני עם היציבה הרעועה שלי, אם אחזור בלי סימנים כחולים ובלי איזו רגל שבורה זה יהיה הישג בפני עצמו, ועדיין זרמתי. "אמא, תבני איתנו איש שלג?" הם ביקשו ואני בתגובה עניתי: "בטח, כמובן". למה לצנן התרגשות חיובית.

שעת נסיעה נוספת והגענו ליעד הנכסף. שכרתי לילדים מזחלת ויחד עם הילדים של החברים, הם רצו בהתלהבות למדרונות המתונים לגלוש. לא נפלתי. מעט מעדתי אבל חברתי אחזה בי. אחרי שתי נפילות נוספות הכרזתי שאתמקם ליד הקיוסק ואשתה קפה: כך יהיה בטוח יותר לכולנו וגם אני אשגיח על כל התיקים והדברים והם יהיו פנויים לבלות.

אחרי חצי שעה מיטל, החברה הטובה שלי כבר התעייפה והיתה חייבת לנוח. ואני, כלוחמת ראויה לשמה הצהרתי שאמשיך מכאן ואתפוס את מקומה עם הילדים. מרחק לא גדול עמד על הפרק בין היכן ששהיתי לבין רכבת ההרים. נתתי יד לאיתי בעלה של מיטל ובעזרתו הגענו ליעד. חששתי לעלות על המתקן אך בסופו של דבר נכנעתי להפצרותיהם של ילדיי שאני עולה גם עולה.

עד שאנחנו בחרמון שאני אהיה זו שאאכזב? שבגללי הילדים יחוו החמצה שאינה הכרחית? התגברתי על כל העכבות ועל כל הפחדים ועליתי על רכבת ההרים. 

פחדתי ולא אגיד שלא, צרחתי את נשמתי בפיתולים המהירים, אבל הצלחתי גם להנות מהחוויה ועוד יותר התמלאתי גאווה שהילדים שלי שמחו שהייתי איתם.

לכל הטיול להר החרמון נלווה עוד פחד וחשש שמנקר במוחי: בילדותי, עברתי תאונת דרכים קשה. הנהג שדרס אותי, היה בחור די צעיר וכנראה שבאופן מסוים גם חייו עברו טלטלה רצינית, אני לא בטוחה שיש בליבי ולו קמצוץ של רחמים כלפיו אבל בשל היותי בחורה הגיונית בסך הכל, אני מאמינה שגם הוא חווה טלטלה עזה במובן הנפשי של המילה, אני גם יודעת, מכיוון שסיפרו לי, שבמשך שלושת השבועות הראשונים בטרם הועברתי לבית לוינשטיין: עדיין במצב של חוסר הכרה, הוא שהה ביחד עם הוריי, במסדרונות בבלינסון, במחלקת טראומה, יומם ולילה. לימים כשעברתי למחלקה חמש בבית לוינשטיין הוא אפילו הגיע לבקר אותי עם בובת סנופי ענקית.

עוד אני יודעת לספר, ורק בדיעבד נודע לי שהוא עזב את אזור המרכז לנווה אטי"ב, וכאן נקודת המפגש של שני הסיפורים שחלקתי עמכם עד עתה. אמא שלי סיפרה באחת מהשיחות הרבות שהיו לנו בנושא שקיבלנו הזמנה ממנו להתארח בצימר, כנראה שלו, בנווה אטי"ב ולא סיפרו לי, גם מעצמם חסכו את הצורך לקחת ברצינות את ההזמנה ולהתמודד עם השלכותיה.

אני מניחה שלא הייתי רוצה לנסוע אז להתארח שם ,אבל מכיוון שלא עומתתי עם ההזמנה בזמן אמת לעולם לא אדע בוודאות .אבל לאור רגשות וחששות שעולים בי ומציפים אותי אפילו עכשיו,37 שנים אחרי, אני יכולה להניח שכך הייתי נוהגת לו ידעתי.

בכל פעם שהיתה נסיעה לחרמון על הפרק דחיתי אותה, גם מכיוון שחששתי מן האפשרות, שקיימת סבירות כזו או אחרת שבצורה כלשהי ייצא לי להיתקל בו, בנהג שפגע בי. אפילו שהתסריט נשמע הזוי, הוא עדיין אפשרי, ויכול להיות שהיתה לו ויש לו גם השפעה על דחיית הנסיעה בכל פעם שעלתה לדיון. מן השפעה תת מודעת.

וגם היום זה צף ועולה בי, החששות מההתמודדות הזו באם היא אכן תקרה, אני לא יודעת איך אגיב ואם אדע איך להתנהג, האם אני צריכה להתנהג רגיל ,האם אצליח להתנהג רגיל? הרי את התאונה ותוצאותיה כבר אי אפשר לשנות: זו כמו אקסיומה בשבילי: עובדה גמורה ומוחלטת שאי אפשר לשנות ,אז מה ? לסלוח? להגיד שאני סולחת לו? הוא לא שה תמים, הוא אשם יותר ממני בוודאות, אפילו שהתאונה היתה מן צרוף מקרים טרגי, האחריות שלו גדולה יותר מכיוון שהוא לקח על עצמו לנהוג בכלי משחית באופן חסר אחריות.

ההתמודדות הפוסט טראומתית שניקרה במוחי טרם הנסיעה לחרמון, ניקרה בי אבל הבנתי שהיום אני כבר לא חוששת ממנו, לא חוששת להיפגש איתו בנווה אטי"ב, מכיוון שהסבירות שאראה אותו שם זהה לסבירות שאפגוש בו במקרה בכל מקום אחר בארץ.  

פחדים זה דבר טבעי, הם מנגנון שנועד לגרום לנו להתנהג בזהירות ובמודעות, פחדים נועדו בכדי לגרום לנו לשקול את צעדינו לא בכדי למנוע את הליכתנו. אז נסעתי, וסגרתי מעגל.

ג'וש ארונסון
תלמיד המחזור הראשון של אייטם
התקבל לעבודה במעריב

לינק לכתבה במעריב

טקסט: (מתוך הגיליון המיוחד של מוסף מעריב סופהשבוע, שהוקדש לבעלי מוגבלויות)

במסגרת עבודתי כרכז לשילוב אנשים עם מוגבלות בתנועה הרפורמית, נכחתי בהשקת הספר
“מדברת על אהבה" בקפה “תמול שלשום" בירושלים. הכותבת, שני וייס בת ה־20 מירושלים, היא
בחורה עם מוגבלות. היא גם מוכשרת להפליא: רקדנית, קונדיטורית, ועתה מתברר שגם כותבת.
כשהגיע שלב השאלות מהקהל, קמתי ושאלתי שאלה פשוטה: “מה המסר שלך לאנשים אחרים עם
מוגבלויות?", לשמחתי, התשובה של שני הייתה פשוטה עוד יותר: “שאנחנו לא שונים מאנשים
רגילים". לתשובה של שני יש משמעות ענקית. פילוסוף ידוע אמר פעם: “אם מישהו אומר שהוא
נורמלי, הוא משוגע. כי אן אדם ללא סוג של מוגבלות".
ובכל זאת, יש אנשים כמוני, שמתמודדים עם מוגבלויות יתר. אני מתמודד עם מה שהיה נקרא עד לא
מזמן בשם "תסמונת אספרגר". למה עד לא מזמן? כי גילו שמגלה התסמונת היה נאצי – ועוד לא
מצאו לה שם חלופי. אז בינתיים בואו נגיד שאני נמצא איפשהו על הספקטרום האוטיסטי.
לפני כמה שבועות דיברתי עם המורה שלי לשעבר. היא שאלה אותי מה אני עושה למחייתי. עניתי לה
שאני עובד בחטיבת התקשורת של קרן היסוד, המגבית המאוחדת של מדינת ישראל, ונוסף לכך גם
עובד כעיתונאי. היא הייתה בהלם: עיתונאי? אבל כדי להיות עיתונאי אתה צריך לתקשר! איך אתה
עושה את זה?
והאמת היא שאם מישהו רואה את הסרטון שצולם לפני עשר שנים, כשהייתי ב"מונית הכסף" עם עידו
רוזנבלום, הוא היה רואה מישהו ששפת הגוף שלו מאוד מאוד לא מתקשרת, אבל זה מה שעשה
אותי לבן אדם שאני וזה מה שגרם לשינוי החשוב שעשיתי בחיי.
כן, אני עדיין מתקשה להוציא עצמי החוצה בצורה מובנת לפעמים, ולפעמים לא בא לי להתקלח ואני
צריך לזכור שיש מסביבי עוד אנשים, אבל באופן אישי יצרתי תקדים. אם כיום, בגיל 32, אני עובד
עבור שלושה גופים, מהידועים בארץ, ועוד משמש בהתנדבות כגזבר של אחת המפלגות המוכרות
במדינה, זה כשלעצמו הישג אדיר מבחינתי.
אני מסתובב בכנסת. חברי כנסת ומשפיעים אחרים יודעים מי אני ומה השגתי, עבדתי במחלקת
הטלוויזיה של ה־BBC, אחת הרשתות המוכרת בעולם, האם אני באמת מוגבל? אחד הכישרונות שלי
הוא הזיכרון למילים. אחת ממקורות ההשראה שלי היא ד"ר טמפל גרנדון, פרופסור באוניברסיטת
קולומביה שסובלת מאותה תסמונת כמוני, שדרך אגב, נפוצה בקרב לא מעט סלבריטאים. יש גם מי
שטוענים שאפילו השחקן האגדי של ברצלונה, ליונל מסי, לוקה בה, וזו הסיבה שהוא מצליח להיות
מרוכז כל כך בכדור.
פרופ' גרנדון מספרת על המוח שלה ואומרת שהיא כמו מחשב – מכניסים נתונים, מישהו אומר
משהו, היא עושה חיפוש – ופתאום זה מופיע על המסך. גם אצלי יש את המעבר החד של ה"ביטים"
שנכנסים לנתונים, וכשיש צורך – אני מוציא אותם.
זה לדעתי הנתון שבשיתוף הרצון שלי להצליח דוחק אל הצד האפל את הקושי התקשורתי ואת
הרצון להיסגר, להסתגר ולזחול לפינה כשיש אנשים מסביבי. עזרה מאוד גם השיטה של אמא שלי
כשהייתי קטן: היה לה ספר ירוק שבו רשמה בכל פעם שהייתי עושה משהו לא בסדר. בכל לילה
עברנו יחד על הספר והיא הסבירה לי איפה טעיתי ואיך אפשר לשפר את זה. כך התחלתי ללמוד

אינטראקציה חברתית. זכור לי ראיון העבודה הראשון שלי. בדרך שפכתי קפה על החולצה, אך לא
היה אכפת לי. כיום כבר למדתי ואני מגיע חתיך ויפה.
הנה עוד סיפור קטן מילדותי, שאולי מסביר את העניין: כשהייתי בן 6, היה בקבוק קוניאק על השולחן.
ביקשתי קצת מאבא שלי שענה לי שזה חזק מדי. אז נתתי אגרוף לבקבוק ופניתי לאבא: “הנה, אני
חזק יותר!".
כמו הבקבוק, יש שני מובנים למוגבלויות: המובן הראשון הוא כמו אגרוף בפנינו – לרחם עלינו
ולהביט עלינו מלמעלה. המובן השני הוא אגרוף של חוזק – להוציא את הכוח שטמון באנשים עם
מוגבלויות ולעזור לנו להשתלב בחברה.