היינו בחרמון! אני וילדיי, סימנו עוד וי על מפת ארץ ישראל שלנו, וי שעד היום לא יכולתי לסמן בעצמי. פעם, בערך כשהייתי בת 15, נסענו לצפון, זו לא הפעם היחידה שנסענו לצפון, אבל בפעם הזו תכננו לעלות לחרמון, היעד הסופי היה חבר שגר בצפת, חשבנו שעל הדרך נוכל לשלב נסיעה לחרמון.
בגלל סופת שלגים עצומה, ראינו קצת את השלג למרגלות ההר אבל לא הגענו אליו, כמו משה רבנו: שעמד על הר נבו וראה את הארץ המובטחת אך לא זכה להיכנס אליה. ככה גם אני, הגעתי לחרמון אבל לא זכיתי להיות בו ולהיכנס לתוכו. אלא שהיום, היום הייתי כבר ממש בפסגת החרמון.
נסענו לחרמון ביום רביעי. וזה היה די מרגש: לקום בחמש בבוקר לארוז אוכל ובגדים חמים לשעת הצורך ברכב, ולנסוע. כמובן שהיה גם תרמוס עם קפה. חוויה של ממש.
מכיוון שבכל פעם דחיתי את הנסיעה לשם מפאת המרחק הרב וחוסר ההתמצאות הגיאוגרפית שלי, הצטרפנו לחברים ואנחנו מתוכננים לנסוע ביחד, יותר כיף לנסוע עם חברים וגם זה מדרבן אותי לעשות את המאמץ ולהוציאו אל הפועל.
אלא שכנראה שבגיל 44 חדות הרגשות כבר לא בשיאה: ההתקהות כבר החלה ובגדול, כן התרגשתי אבל לא נפעמתי וליבי לא דפק בעוצמה יתרה: הלבן ,לבן יותר מרחוק: מקרוב הוא יותר אפרפר עם נטייה לחום, וגם קר בידיים וקצת קרחי כזה, פחות כמו צמר גפן, שלפחות אצלי בראש כך נתפס השלג. ומאחר ולגלוש במדרונות זו חוויה שנבצר ממני לחוות ולמען האמת גם לגלוש במזחלת מרגיש לי קצת מגוחך בגילי המופלג ואפילו קצת מסוכן, אפילו שזה נעשה בישיבה.
מעבר להתקהות הנורמטיבית של החושים שמתרחשת בגיל 44, גם פוטנציאל ההתרגשות שיכולתי לחוות היה די מוגבל. אלא שעל אף ההסתכלות הצינית מעט על המתרחש האמת שהיה ממש כיף וגם הר החרמון כבודו במקומו מונח, ואכן יופיו ראוי להתפעמות והערכה.
בערך מאזור צפת התחלנו לראות את הפסגות הלבנות והמושלגות מבצבצות והוצפנו ברגשות שמחה והתרגשות. נסענו באוטו, במצב רוח מרומם מוכנים ומזומנים למפגש עם השלג. "אמא, תשכירי לנו מזחלות נכון?". לגלוש במגלשיים זה לא משהו שאנחנו מיומנים בו או בכלל יודעים, ואני עם היציבה הרעועה שלי, אם אחזור בלי סימנים כחולים ובלי איזו רגל שבורה זה יהיה הישג בפני עצמו, ועדיין זרמתי. "אמא, תבני איתנו איש שלג?" הם ביקשו ואני בתגובה עניתי: "בטח, כמובן". למה לצנן התרגשות חיובית.
שעת נסיעה נוספת והגענו ליעד הנכסף. שכרתי לילדים מזחלת ויחד עם הילדים של החברים, הם רצו בהתלהבות למדרונות המתונים לגלוש. לא נפלתי. מעט מעדתי אבל חברתי אחזה בי. אחרי שתי נפילות נוספות הכרזתי שאתמקם ליד הקיוסק ואשתה קפה: כך יהיה בטוח יותר לכולנו וגם אני אשגיח על כל התיקים והדברים והם יהיו פנויים לבלות.
אחרי חצי שעה מיטל, החברה הטובה שלי כבר התעייפה והיתה חייבת לנוח. ואני, כלוחמת ראויה לשמה הצהרתי שאמשיך מכאן ואתפוס את מקומה עם הילדים. מרחק לא גדול עמד על הפרק בין היכן ששהיתי לבין רכבת ההרים. נתתי יד לאיתי בעלה של מיטל ובעזרתו הגענו ליעד. חששתי לעלות על המתקן אך בסופו של דבר נכנעתי להפצרותיהם של ילדיי שאני עולה גם עולה.
עד שאנחנו בחרמון שאני אהיה זו שאאכזב? שבגללי הילדים יחוו החמצה שאינה הכרחית? התגברתי על כל העכבות ועל כל הפחדים ועליתי על רכבת ההרים.
פחדתי ולא אגיד שלא, צרחתי את נשמתי בפיתולים המהירים, אבל הצלחתי גם להנות מהחוויה ועוד יותר התמלאתי גאווה שהילדים שלי שמחו שהייתי איתם.
לכל הטיול להר החרמון נלווה עוד פחד וחשש שמנקר במוחי: בילדותי, עברתי תאונת דרכים קשה. הנהג שדרס אותי, היה בחור די צעיר וכנראה שבאופן מסוים גם חייו עברו טלטלה רצינית, אני לא בטוחה שיש בליבי ולו קמצוץ של רחמים כלפיו אבל בשל היותי בחורה הגיונית בסך הכל, אני מאמינה שגם הוא חווה טלטלה עזה במובן הנפשי של המילה, אני גם יודעת, מכיוון שסיפרו לי, שבמשך שלושת השבועות הראשונים בטרם הועברתי לבית לוינשטיין: עדיין במצב של חוסר הכרה, הוא שהה ביחד עם הוריי, במסדרונות בבלינסון, במחלקת טראומה, יומם ולילה. לימים כשעברתי למחלקה חמש בבית לוינשטיין הוא אפילו הגיע לבקר אותי עם בובת סנופי ענקית.
עוד אני יודעת לספר, ורק בדיעבד נודע לי שהוא עזב את אזור המרכז לנווה אטי"ב, וכאן נקודת המפגש של שני הסיפורים שחלקתי עמכם עד עתה. אמא שלי סיפרה באחת מהשיחות הרבות שהיו לנו בנושא שקיבלנו הזמנה ממנו להתארח בצימר, כנראה שלו, בנווה אטי"ב ולא סיפרו לי, גם מעצמם חסכו את הצורך לקחת ברצינות את ההזמנה ולהתמודד עם השלכותיה.
אני מניחה שלא הייתי רוצה לנסוע אז להתארח שם ,אבל מכיוון שלא עומתתי עם ההזמנה בזמן אמת לעולם לא אדע בוודאות .אבל לאור רגשות וחששות שעולים בי ומציפים אותי אפילו עכשיו,37 שנים אחרי, אני יכולה להניח שכך הייתי נוהגת לו ידעתי.
בכל פעם שהיתה נסיעה לחרמון על הפרק דחיתי אותה, גם מכיוון שחששתי מן האפשרות, שקיימת סבירות כזו או אחרת שבצורה כלשהי ייצא לי להיתקל בו, בנהג שפגע בי. אפילו שהתסריט נשמע הזוי, הוא עדיין אפשרי, ויכול להיות שהיתה לו ויש לו גם השפעה על דחיית הנסיעה בכל פעם שעלתה לדיון. מן השפעה תת מודעת.
וגם היום זה צף ועולה בי, החששות מההתמודדות הזו באם היא אכן תקרה, אני לא יודעת איך אגיב ואם אדע איך להתנהג, האם אני צריכה להתנהג רגיל ,האם אצליח להתנהג רגיל? הרי את התאונה ותוצאותיה כבר אי אפשר לשנות: זו כמו אקסיומה בשבילי: עובדה גמורה ומוחלטת שאי אפשר לשנות ,אז מה ? לסלוח? להגיד שאני סולחת לו? הוא לא שה תמים, הוא אשם יותר ממני בוודאות, אפילו שהתאונה היתה מן צרוף מקרים טרגי, האחריות שלו גדולה יותר מכיוון שהוא לקח על עצמו לנהוג בכלי משחית באופן חסר אחריות.
ההתמודדות הפוסט טראומתית שניקרה במוחי טרם הנסיעה לחרמון, ניקרה בי אבל הבנתי שהיום אני כבר לא חוששת ממנו, לא חוששת להיפגש איתו בנווה אטי"ב, מכיוון שהסבירות שאראה אותו שם זהה לסבירות שאפגוש בו במקרה בכל מקום אחר בארץ.
פחדים זה דבר טבעי, הם מנגנון שנועד לגרום לנו להתנהג בזהירות ובמודעות, פחדים נועדו בכדי לגרום לנו לשקול את צעדינו לא בכדי למנוע את הליכתנו. אז נסעתי, וסגרתי מעגל.
