סיפור קצר מאת: טליה לוין
שונאת ערק. נרתעת מריח או טעם של אניס. סוכריות אניס מצליחות להוציא לי את התיאבון. וישנם טעמים נוספים שאני לא יכולה לסבול: סוכריות דרז'ה למשל. אותן סוכריות שהיו עטופות באריזת רשת עם סרט, ומחולקות בחתונות אי אז בשנות השמונים. כמו גם ריחן של הלחמניות המתוקות שהיו מונחות באולמות האירועים, המקבלות את פנייך במעין משב ארומה מחניק המעביר את בלוטות הטעם עד לסף בחילה, ספק מרעב ספק מהתרגשות. והרי תמיד מגיעים רעבים לאירועים הללו ויוצאים מהם רעבים עוד יותר. הפעם הראשונה בה ראיתי עוף שלם מונח על השולחן היתה באולמי דליה ברחוב המסגר. בר מצווה או ברית. ילדה בת עשר שהמלצר שלא הפסיק להביט עליה, עד שהניח את העוף האומלל שהיה קשור בחוטים וממנו בקעו ניצני אורז שאיימו לברוח החוצה. שרוף ועסיסי מבחוץ, יבש ואדמדם מבפנים. עברו יותר מעשרים וחמש שנה מאז, ואני עדיין חייבת לשתות כמה כוסות של מים בכל פעם כשאני נזכרת בטעמו המדובלל. בעוף האומלל. ובמלצר הזה שאחר כך יקרוץ לי ויקרא לי למדרגות, ואני אסרב. וכרגע לפני שינסה למשוך איזו בת דודה רחוקה אל עבר המחסן, אני אעבור שם במקרה ואציל אותה. אחר כך אבא שלה ירדוף אחריו במדרגות וידביק אותו לקיר. ומנהל האולם יתחנן שלא נזמין משטרה, ובכל זאת אל תשכחו שזו בר מצווה או ברית, ולא נעים מהאורחים. אבל זה כבר לא משנה.
ומאז אני אשנא אירועים באולמות גדולים. אהיה סרבנית חתונות, ובריתות ובר מצוות. אשחק את המשחק של חיי בכל פעם כשתגיע הזמנה בדואר, ואעשה את עצמי חולה. כואבת לי הבטן, אני לא רוצה ללכת. כך כמה שנים ברציפות, עד שאגדל ואבין שלא יקרה לי כלום אם אני לא רוצה, לא במדרגות, לא במחסן, לא בשירותים ולא עם שום מלצר או מנהל אולם.
אחר כך כולם יפסיקו עם אולמות האירועים, והלחמניות שעושות בחילה, והעוף השלם במרכז השולחן. וישלחו עם ההזמנה גם מפה והוראות מדויקות לדרך בתוך יער או חירבה עם דרך עפר וחול שנכנס לנעליים. וערב קיץ אחד נמצא את עצמנו עם סבא וסבתא ודודה ונהג מונית ששכרנו מראש כדי שייקח אותנו ליער מסוים, כדי לחגוג עם זוג שמעולם לא פגשנו. אבל לא נעים כי חייבים ללכת, ואי אפשר להבריז ובטח שלא לשלוח הודעת טקסט אי אז בשנות השמונים. ואני זוכרת את הצלחת שהכנו לנהג המונית שחיכה לנו כמעט שלוש שעות ברכב. מיטב האוכל היהודי הלא ברור במרקמו היה מונח על הצלחת, והוא שאינו מורגל בהלכות הרגל הקרושה יאכל בחוסר חשק ויביט אליי מהמראה האחורית כמשווע להצלה. "החמודה מאחור נראית לי ממש רעבה", הוא ינסה לחמוק באלגנטיות מדודה שלחצה עליו לסיים מהצלחת. ואני אהיה נחמדה מידי. כרגיל. כפי שתמיד הייתי, מרצה את כולם. בערמומיות הוא יעביר אליי איזו חתיכה של "פולקע" שתעשה לי בחילה לאורך כל הנסיעה. לא לפני שיקרוץ לי במראה בדיוק כמו המלצר מ"דליה", קריצה שתסמן לי לבוא ולהציל אותו מן האבדון של חייו. ואני אשתוק, אנגוס בפולקע וארצה להקיא. והוא ימשיך לנהוג בכביש המהיר, בחשכה. ומידי פעם יחליף איתי מבטים דרך המראה האחורית, למרות שאעמיד פני ישנה. כשנגיע הביתה אני אפתח את דלת המונית עוד לפני שהיא תעצור באופן סופי, ואברח משם. לא לפני שיכעסו עליי ויסבירו כמה מסוכן מה שעשיתי. ומאז אני אשנא לא רק ערק, סוכריות אניס, לחמניות מתוקות של אולמות אירועים ועוף מכובס שלם. אני אשנא גם עצירות פתע , מושב אחורי במונית וקריצות.
