30 שנה חלפו מהריצות הקבועות המשותפות בבית הספר היסודי, גם אז ומסתבר גם היום,
עדיף לפעמים לברוח מלהתוודות
חמישה קילומטרים עוברים בריצה כמעט בלי מאמץ. הרוח נושבת בגבי ומצליחה להעיף אותי קדימה
כדי שאף אחד לא ישיג. אפילו הצעקה כבר לא נשמעת בחלל האוויר כי משבי הרוח חזקים כל כך וקצת
סותמים לי את האוזניים. ואוזניים אצלי זה דבר בעייתי, שלוש פעמים אושפזתי בגלל אוזניים, שלוש
פעמים עד גיל 12, ועד היום אני לא מסוגלת להכניס את הראש למים או לא ללעוס מסטיק כשהמטוס
נוחת. והוא רץ מאחורי, תמיד מאחורי. ילד שמנמן שלא מפסיק להתנשף וכל כך רוצה לעצור אבל לא
מעז להוציא מילה מפיו עד שאומר משהו. ואני כרגיל שותקת. שתיקה היתה חזקה בעיני תמיד מכל
מילה אפשרית שאפשר לומר. כל משפט חשוב שיהיה, הפך להיות וחסר משמעות ברגע שעבר את
תיבת התהודה והגיע אל אזניהם של העוברים והשבים שתמיד בהו בי בדממה. אז שתקתי, והוא רץ
בקו ישר, בדיוק מאחור, בזווית שכזו שמקשה עליי לראות את צל גופו הכבד. וברגעים שלא נסתמו לי
האוזניים אהבתי להקשיב לצליל נשימותיו של הרץ המתנשף מאחור. זה שהיה צעיר ממני בשנתיים
ובמונחים של גילאי בית ספר יסודי, נחשב עדיין ילד של ממש. אך אולי משהו במסיביות הפיסית שלו
ובנוכחות הגברית הדי מפותחת שהיתה לגילו, חשתי ביטחון. מישהו ששומר לי על הגב, מישהו שיהיה
רחב מספיק שיוכל לתפוס את כל החרבות שעפו לכיווני.
תמשיכי קדימה, מישהו בראשי צועק לי ואני מיד מרימה את המבט השמוט וחוזרת להביט אל האופק.
שום דבר לא יעצור אותי עכשיו. לא הקריאות, לא הקללות לא הגיחוכים מאחורי הגב. לא הברוגז ברוגז
לעולם, לא הפחד מהעתיד, לא המורים, לא המורות, לא האנשים עם הקלסתרונים בטלוויזיה שכל
השכונה תלתה את פרצופם המעוות והמפחיד על העצים. לא על השמועה שאחד מהם מסתובב אצלנו
בגינה ואסור להיכנס אליה לבד כשמתחיל להחשיך. לא הרעש המוזר הזה שהיה מופיע תמיד כשהיו
משאירים אותי לבד בבית. לא הדפיקות החלשות בדלת, לא החושך מתחת למיטה, לא כשהתחבאתי.
אפילו לא החורף, לא הקריאות מהמרפסת לחזור הביתה כי מתחיל להיות מאוחר ויש מחר בית ספר,
לא המחשבה ששוב לא הצלחתי להכין שעורים כמו שצריך. אך אם היה משהו שגרם לי להמשיך ולרוץ,
היו אולי רק החלומות בהקיץ, המחשבות על הקיץ, הכמיהה לחוף הים, לימי שישי עם המשפחה, לסדר
הקבוע של השגרה שאינה נגועה בימי חול, ולתקוות שגרמו לי להאמין שכשכל הגיל הזה ייגמר כבר
אוכל שוב להתחיל מחדש. ועדיין, שנים מאוחר יותר, אותה נפש ,אותן חמישה קילומטרים, אך ללא
מישהו קבוע ששומר על צילי מאחור שלא ייפגע, מידי פעם מזדמנים להם שומרי סף חסונים, הם באים
והולכים ואני מידי פעם מביטה אליהם ורוצה לעצור לרגע, להביט לאחור לראות שוב את מה שהיה,
לעמוד עם הגב למסלול.
שלושים שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי חוזרת לרוץ. הפעם לא כדי לברוח אלא כדי להשתחרר. ואני
שומעת מישהו רץ מאחורי באיזה מירוץ מטופש שארגנה העירייה. מסתובבת ורואה אותו ממש
במקרה, או שלא. הוא עדיין צעיר ממני בשנתיים אבל נראה מבוגר הרבה יותר. מגדל לו את הכרס
האופיינית לאיש משפחה מהוגן ובעל תפקיד חשוב במשרד ממשלתי. הוא לא מזהה אותי, אני נראית
לו צעירה מידי מכדי להיות זו שהוא רץ אחריה אז באמצע שנות השמונים. נראה שהוא קצת מתרגש.
נדמה לי שגם אני. רציתי להמשיך ולדבר אבל פתאום כבר לא היה על מה. אז צעקתי לו "טוב לראות
אותך"
