עשרים ואחת אלף סיבות לגיטימיות מסוגלות נשים למצוא בקלות רבה, כדי לתרץ את העובדה שהן נשארות בקשר שכבר נגמר מזמן. זה מתחיל בעיקר מהפחד הבסיסי ביותר להישאר לבד, ממשיך בעצלות הכרוכה בלחפש עכשיו מישהו אחר, אך ברוב המקרים מדובר על שמירת הסטטוס קוו לפרק זמן נוסף עד אין אינסופי, מהסיבה הפשוטה הנקראת נוחות. נוח. עד שזה באמת לא נוח.
אבל המקרה שלי היה קצת שונה. אני מודה ומתוודה מעל דפי מדור זה שסחבתי לפני מספר שנים קשר במצב של מוות קליני למשך תקופה של כמעט שמונה חודשים, רק כי עדיין הייתי מאוהבת קשות בכלבה שלו. שלא כמו בכל סיפור שיש בו ילדים, כלבים או מוצרים משותפים שקניתם יחד ואז עוברים חלוקת רכוש או משמורת משותפת, הכלבה היתה רק שלו. אני אתחיל ואומר שזה קרה לפני קצת יותר מעשר שנים, ואתנצל כמו שכולן עושות מתוך הרגל מגונה כשהן מוציאות שלדים מהארון.
קראו לה זואי, וזה כמובן שם בדוי. הדייט הראשון שלנו היה בערב יום השואה כשהוא הזמין אותי אליו הביתה לצפייה ברשימת שינדלר ולארוחת ערב קלילה שכללה פסטה חריפה במיוחד. אני זוכרת איך התאמצתי לבלוע מבלי לשרוף את כל אבריי הפנימיים, ולהסתיר את העובדה שאחרי כל ביס אני שותה גלון מים. לשמחתי הוא לא שם לב. אולי זה היה רמז מטרים לכך שבמשך כל מערכת היחסים הכה הרסנית שהיתה בינינו הוא ימשיך להיות עיוור ומרוכז בעצמו. אבל זואי לא הפסיקה להסתכל עליי, כאילו הרגישה שאני סובלת סבל רב מהפלפל החריף וקשקשה בזנב לאות הזדהות נשית.
את יום העצמאות העברנו בצפייה בזיקוקים בחלון שהיה ממוקם בדיוק מול בניין העירייה. הוא כמובן דיבר כל הזמן בטלפון וזואי ואני הבטנו אחת על השנייה וחשבנו שהנה זו תחילתה של ידידות נפלאה. שלושה חודשים מאוחר יותר, לאחר שכבר כמעט ואיחדנו כתובות מערכת היחסים העלתה הילוך. אך אני שהייתי עמוסה בתקופת לימודים, והוא שבעיקר היה עסוק בלרצות את אמא שלו ואת כל הקולגות שלו במשרד, כמעט ולא מצאנו זמן להפגש. כשכבר נמצא הזמן היינו עסוקים במריבות. זואי תמיד היתה שם באמצע, עמדה חסרת אונים ונאלצה לברוח לחצר בכל פעם שהטונים היו עולים. והם עלו.
חצי שנה מאוחר יותר כבר ידעתי שאני עומדת לעזוב. הכל היה מתוכנן ואפילו מצאתי דירה. אבל לא יכולתי לעזוב את זואי. ידעתי שאם ניפרד עכשיו זה יהיה בטונים צורמים ולנצח, ואין שום סיכוי בעולם שאשוב לראות את הכלבה. אז נשארתי. חברי הטוב ע' אמר לי שזה כל כך מגוחך שאני מנהלת מערכת יחסים עם כלבה. אבל הוא זה שבסופו של דבר גרם לי לאזור אומץ ולעזוב את דירת הגן המשופצת במרכז תל אביב, ולהמשיך בחיי. בחודשיים לאחר הפרידה הייתי מגיעה בסתר בשעות הבוקר לחצר ומבעד לגדר שהיתה קצת פרוצה שורקת לזואי, עד שיום אחד אחת השכנות המתוסכלות גילתה לאקס שלי את הסוד. ואז הבנתי שזה הרגע לחתוך, שאולי הכלבה היתה רק תירוץ להמשיך להיאחז במשהו שהיה לכאורה מאוד נוח. אולי היא זו שהראתה לי עד כמה אני מפחדת לעזוב משהו מוכר גם אם הוא רע והרסני, ובעיקר גרמה לי לשאול את השאלה: מדוע אני כל כך מפחדת להמשיך הלאה?. בסופו של דבר שחררתי והמשכתי, והעולם אפילו לא רעד.
