יש לי תמונות, תמונת למזכרת
ויש אנשים שאני זוכר
אבל אולי בכלל הייתה לי ילדות אחרת
ואולי הייתי ילד אחר
אתם יכולים לקרוא לו פרנואיד, אבל מאיר גולדברג בשירו "ילד אחר" העלה, במודע או שלא במודע, את אחד הנושאים הנחקרים ביותר בפסיכולוגיה חברתית במאה העשרים. עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על הזיכרון שלנו? האם פרטי הזיכרון שלנו הם עובדה? בקצרה: לא.
במשך שנים של מחקר, פעלה חוקרת מובילה בתחום, אליזבת לופטוס, לשכנע את הקהילה המדעית שהזיכרון האנושי נתון להשפעות. כלומר, אם אני זוכרת משהו זה לא מהווה הוכחה שאכן הדבר קרה בדיוק כך. בסדרת ניסויים הראו היא ושותפיה כי ניתן להשתיל די בקלות זיכרונות של אירועים שלא היו ולא נבראו. צוות המחקר אסף, לדוגמא, תמונות של משתתפים בחופשות משפחתיות וערך את התמונות כך שנראה כאילו המשפחה נופשת בכדור פורח. לאחר שהראו למשתתפים את התמונות הללו, רבים החלו לספר חוויות מאותו טיול קסום בכדור פורח, אשר, כאמור, לא אירע מעולם. בניסוי אחר סופר למשתתפים בדרך אגב כי כשהם היו ילדים הם הקיאו לאחר שאכלו סלט ביצים. למשתתפים אחרים באותו הניסוי סיפרו כי הם הקיאו לאחר שאכלו אבוקדו. כאשר כונסו המשתתפים לחדר ובו כיבוד, המשתתפים להם נאמר כי הם הקיאו מביצים נמנעו מהכריכים שהכילו סלט ביצים, והעדיפו את כריכי האבוקדו. לעומתם, המשתתפים להם נאמר כי הקיאו מאבוקדו נמנעו מכריכי האבוקדו והעדיפו את כריכי… סלט הביצים.
מדוע חשוב שאנשי תקשורת יכירו את התופעה הזו?
ערך עליון עבור עיתונאי הוא אמינות. אנו בודקים את המקורות שלנו אינסוף פעמים, מצליבים מידע ומנסים לקבל את התמונה המדויקת ביותר שניתן. התיאוריה של לופטוס מדגישה את החשיבות שבהליך התחקיר העיתונאי אף יותר. חשוב מאוד שנדע לקחת עדויות בעירבון מוגבל, וכן שניזהר מלמשוך בלשוננו- אנחנו עלולים בקלות ובלא כוונה לעוות את הזיכרון של האנשים מהם אנו אוספים את המידע. מחקריה של לופטוס מצביעים בעצם על הצורך בהטלת ספק: גם במה שנאמר לנו, אבל לא פחות מכך- גם בזיכרון שלנו עצמנו.
