איתמר סיים את הפגישה עם האורח הבלגי ברגשות מעורבים. אחלה עסקה חשב לעצמו, אבל השותף העתידי – לא נראה לו. היה בו משהו עכור. כהרגלו התקשר לאריאלה, למשרד עורכי הדין בו שימשה כשותפה בכירה. משרד המתמחה בדיני נזיקין. לאחרונה יש לו תחושה שמשהו אצלה לא כתמול שלשום. הוא חושב שהיא מסתירה משהו. אולי הוא טועה, ואולי לא. זה כרסם בו. אפילו חלפה בראשו לבקר אצל חוקר פרטי, יענקל'ה מהמילואים, ולהיוועץ בו, אך הוא ביטל אותה, ואף כעס על עצם המחשבה השטותית. אריאלה עתה לו קצר: "עסוקה מון שֶרי", וניתקה. זה היה יותר מדי בשבילו. הוא רתח מזעם. והחשדות חלחלו. הפעם עמוק. מחר, חשב, הוא ילך ליענקל'ה ויפתח את זה. מה שיהיה יהיה. הוא חייב לדעת את האמת, גם אם תהרוס את חייו. כדי להוסיף שמן למדורה – הסלולרי שלו רטט. שתי מילים מאריאלה: "מאחרת קצת". הוא חש איך הדפק עולה. איך הדם טס לראשו.
–
איתמר נכנס הביתה בשבע בערב. הבית היה ריק. ליהי בחוג לריקוד, ודנה בכדורסל. ניגש לארון התרופות. נטל שני כדורי לוריבן, והתיישב מול הטלוויזיה. בשמונה – משחק העונה בכדורגל. הדרבי. הוא גדל בקריות, והפועל חיפה היתה אחת מאהבות חייו. ניצחון על מכבי והיא במקום הראשון. טוב שיש משחק, חשב לעצמו, כשהחומר הפעיל בכדור הטוב והמרגיע החל להתמוסס בדמו. הוא שילטט בין הערוצים כדי לא לשמוע את טרחנות הפרשנים בפאנל, וציפה לשריקה. בשמונה וחמישה – המשחק יצא לדרך.
–
שער היתרון בדקה ב-23 הקפיץ אותו, כמו את האלפים הבודדים שנבלעו בתוך הירוק של מכבי באצטדיון המלא בחיפה. עכשיו השעון הוא האויב הגדול ביותר. עוד דקה ועוד דקה. הוא בטירוף שאוחז אותו רק במשחקי כדורגל. המלבן הקטן על המסך שמראה כמה זמן נותר, הראה שיש תוספת של שלוש דקות. שישרוק כבר, בן אלף, צרח בסלון. 10 שניות לסיום. הוא כמעט התמוטט – פנדל. למכבי, יימח שמם. האם האליפות בורחת? הבועט בועט, השוער עוצר ואיתמר צועק ישששששש שמרעיד את קירות הבית. "מה קרה, יקירי" אומרת אריאלה שנכנסה, והוא אפילו לא הרגיש.
אני אוהב אותך! אמר וחיבק אותה עד שכמעט שבר לה צלע. גופו ומוחו נשטפו באדרנלין, והוא חשב לעצמו: אין צורך ללכת ליענקל'ה מחר.
